גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – וככה לא שמתי לב איך מתחילה להיעלם לי הנישואין אמא שלי תמיד ידעה מה נכון לפחות כך זה היה נראה עוד מהילדות למדתי לקרוא את מצב הרוח שלה לפי הקול, לפי איך שהיא סוגרת את הדלת, לפי השתיקה שלה אם היא הייתה מרוצה – הכל היה בסדר אם не… כנראה אני טעיתי – אני לא מבקשת הרבה – הייתה אומרת – רק אל תאכזבי אותי ה”רק” הזה היה כבד יותר מכל איסור כשבגרתי והתחתנתי, חשבתי שסוף סוף החיים שלי שייכים לי בעלי היה אדם רגוע וסבלני, לא אהב מריבות בהתחלה אמא שלי אהבה אותו אחר כך התחילה להביע דעה על הכל – למה את חוזרת כל כך מאוחר? – את לא חושבת שאת מגזימה עם העבודה? – הוא לא עוזר לך מספיק בהתחלה צחקתי אמרתי לבעלי שהיא פשוט דואגת אחר כך התחלתי להסביר לה ולבסוף – להתחשב בכל מילה שלה בלי ששמתי לב, התחלתי לחיות על פי שני קולות הראשון היה של בעלי – שקט, הגיוני, מחפש קרבה השני – של אמא שלי, תמיד בטוח, תמיד דורש כשבעלי רצה שניסע קצת לבד, אמא שלי פתאום הייתה חולה כשתכננו תוכניות, היא פתאום הייתה צריכה אותי כשהוא אמר לי שמתגעגע, עניתי: – תבין אותי, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד והוא הבין. הרבה זמן עד שיום אחד אמר משהו שהבהיל אותי יותר מכל ריב – יש לי הרגשה שאני השלישי בנישואין האלה עניתי לו בחריפות. הגנתי על אמא. הגנתי על עצמי אמרתי שהוא מגזים, שלא הוגן לגרום לי לבחור אבל האמת היא שכבר בחרתי, רק שלא העזתי להודות בזה התחלנו לשתוק אחד ליד השנייה להירדם בגב אחד לשני לדבר על עניינים יומיומיים – אבל לא עלינו וכשכעסתי, אמא שלי תמיד הרגישה – מה אמרתי לך – חזרה שוב ושוב – גברים כאלה הם ואני האמנתי לה, מתוך הרגל עד שיום אחד חזרתי והוא לא היה לא עזב ברעש השאיר מפתח והודעה: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך לחיות כשאמא שלך עומדת בינינו” התיישבתי על המיטה, ולראשונה לא ידעתי את מי לחפש את אמא? או אותו? התקשרתי לאמא – נו, מה ציפית? – אמרה – הרי הזהרתי אותך… אז משהו בי נשבר הבנתי שכל החיים פחדתי לא לאכזב אדם אחד ואיבדתי את השני שרק רצה שאהיה לידו אני לא מאשימה את אמא שלי היא אהבה אותי כמו שידעה אבל אני הייתי צריכה להציב גבול אני הייתי זו שטעתה בין חובה לאהבה עכשיו אני לומדת מה שהייתי צריכה ללמוד מזמן: להיות ילדה לא אומר להישאר קטנה לנצח ונישואין לא שורדים כשיש בהם קול שלישי קרה לך פעם שהיית צריכה לבחור בין לא לאכזב את ההורים… לבין לשמור על המשפחה שלך?

תקשיבי, אני כל כך מרגישה צורך לשתף אותך במשהו שעובר עליי, כי אולי זה ישמע לך מוכר. כל החיים שלי גדלתי בעיקר עם החרדה לא לאכזב את אמא שלי ובדיעבד, בלי לשים לב, התחלתי לאבד את הנישואים שלי.

אמא שלי תמיד ידעה מה נכון. לפחות זה מה שהיה נראה. עוד כשהייתי ילדה, פיתחתי חושים לזהות את מצב הרוח שלה מכל מילה, מהדרך שבה היא סוגרת את הדלת, מהשקט שלה. אם הייתה מרוצה הכל היה רגוע בבית. ואם לא ברור שמיד הייתי מרגישה שאני זו שטעיתי במשהו.

“הדרישות שלי לא גבוהות,” היא אמרה לי מלא פעמים. “רק אל תאכזבי אותי.” וה”רק” הזה היה יותר כבד מכל עונש שאי פעם קיבלתי.

כשגדלתי והתחתנתי, פתאום היה נדמה לי שמתחיל פרק חדש והחיים שלי באמת שלי. נתי, בעלי, היה טיפוס רגוע, מלא סבלנות, לא אוהב דרמות בדיוק מה שרציתי. גם אמא שלי חיבבה אותו בהתחלה. אבל די מהר, כל דבר התחילה להיות לה דעה.

“למה את חוזרת כל כך מאוחר מהעבודה?”
“את לא חושבת שאת מגזימה עם השעות שלך?”
“נתי עוזר לך מספיק בבית בכלל?”

בהתחלה צחקתי מזה. סיפרתי לנתי שהיא פשוט דואגת, לא מעבר. אבל לאט לאט התחלתי גם להסביר לה, אח”כ כבר להקשיב לה, ואז למצוא את עצמי מתנהלת בעצם לפי מה שהיא חושבת.

בלי לשים לב, נהייתי חיה בין שני קולות. אחד של נתי: שקט, חכם, מלא רצון להיות קרובים. והשני קול של אמא שלי, תמיד בטוחה, תמיד עם ציפיות.

כל פעם שנתי רצה שנצא סוף סוף לטיול זוגי אמא שלי פתאום הייתה חולה. כל תכנון משותף לה תמיד היה דחוף שאבוא. וכשנתי היה מספר לי בגעגוע שהוא מתגעגע אליי, היה יוצא לי רק:
“אתה חייב להבין, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד”.

והוא הבין, הרבה זמן. עד שיום אחד, אחרי שיבה מאוד ארוכה הביתה, הוא הביט בי בשקט ואמר משהו שהרעיד לי הכל הרבה יותר מכל ריב אפילו:
“יש לי הרגשה שאני השלישי בנישואין האלה”.

יצא לי לענות לו בכעס. הרגשתי צורך להגן על אמא שלי, ובאופן אוטומטי גם על עצמי. הסברתי לו שזה מוגזם לגמרי, שזה לא פייר בכלל לדרוש ממני לבחור. בפנים, בעצם ידעתי הבחירה כבר נעשתה.

מכאן פשוט התחלנו לשתוק אחד מול השנייה. ללכת לישון כל ערב גב לגב, לדבר רק על סידורים ושוטף, אבל אף מילה על הלב. וכשכבר רבנו אמא שלי תמיד ידעה.
“אמרתי לך ככה גברים מתנהגים”, הייתה לוחשת בטלפון. ואני, כהרגלי, האמנתי לה.

עד שיום אחד חזרתי הביתה, ונתי פשוט לא היה שם. בלי דרמה, בלי צעקה. רק המפתחות על השולחן, ופתק.
“אני אוהב אותך, אבל אני לא יודע איך ממשיכים כשאמא שלך חיה איתנו בזוגיות.”

ישבתי על המיטה ופעם ראשונה, לא ידעתי את מי לחפש. אמא שלי? אותו?
התקשרתי לאמא.
“נו, למה ציפית? אמרתי לך” היא ענתה בלי לבדוק מה מצב הלב שלי בכלל.

ושם נשבר לי משהו.
פתאום הבנתי שכל החיים האלה ניסיתי לא לאכזב את אמא ובסוף אבד לי אדם שכל מה שהוא רצה זה שאהיה איתו, בשבילו.

לא נעים לי להטיל את כל האשמה על אמא. היא רצתה הכי טוב, אהבה אותי כמו שידעה. אבל מי שלא שמה גבול הייתי אני. מי שערבבה בין חוב לאהבה, זאת אני.

היום אני לומדת משהו שהייתי צריכה להבין מזמן:
להיות בת של מישהו זה לא אומר להישאר ילדה לנצח. ונישואים לא מחזיקים כשיש בהם קול שלישי.

קרה לך פעם שגם את הרגשת שאת בוחרת כל פעם מחדש, בין להרגיע הורה לבין לשמור על המשפחה שלך?