ההורים שלי גרים בנתניה ואני גרה בחיפה.
כבר עשרים שנה לא ראינו אחד את השני פנים אל פנים. הם שניהם אמנים, שרים במקהלות פסטיבלים וכל החיים שלהם זה רק נסיעות מהופעה להופעה. כשהייתי בת חמש, עברתי לגור אצל סבתא שלי. כדי להקל על סבתא, היא עברה לגור עם קרובים שלה במושב באזור חדרה. בהתחלה, אימא ואבא עוד היו באים לבקר אותנו בחגים או לפעמים גם באמצע השנה, אבל עם הזמן זה הפך לביקורים נדירים במיוחד. בסוף, אפילו לא חשבתי עליהם יותר מדי, וככה הקשר נותק לגמרי.
בזמן שלמדתי רפואה בטכניון, התחתנתי כבר בשנה שלישית.
היום, אני ובעלי מנהלים מרפאת שיניים משלנו, והמצב הכלכלי שלנו בסדר גמור, אפשר לומר אנחנו מרוויחים יפה. ואז, לפני שנה בערך, ההורים שלי צצו פתאום. התחילו לצלצל למרפאה, כי אפילו את המספר שלי לא היה להם. השיחות שלנו נראו בערך כך: הם מתלוננים על החיים, ואני רק מקשיבה.
הקשבתי לכל הקיטורים שלהם ואמרתי בעדינות, שמי שבחר באורח החיים הזה, ביום שהם נתנו אותי לגדול אצל סבתא אלה הם. אבא ואמא לפעמים הזיזו לתחנת הדואר כמה שקלים לטובת סבתא, אבל רוב הזמן חיינו, סבתא ואני, רק מהקצבה הזעומה שלה. היא גם אהבה להזכיר לי את זה, ובאמת הבנתי לא נשאר לנו כסף לכלום.
הייתי תלמידה מצטיינת, אז התקבלתי ללימודים במלגה מלאה. בשביל שיהיה לי על מה לחיות, התחלתי לעבוד בבית חולים כאחות לילה. היום יש לי חיים משלי, ולהורים שלי יש את החיים שלהם שיתמודדו איך שבא להם.
כשאבא ואמא קלטו שאני לא מתכוונת לעזור, הם התחילו לאיים שיגישו נגדי תביעה למזונות הורים. עם כמה שהבירוקרטיה הישראלית איטית לפעמים, לא נראה לי שמישהו פה יתייחס לתביעה הזויה כזו. אחרי ששמעתי את זה, התהפכתי לגמרי מבחינת הרגש כלפיהם: אם פעם עוד התלבטתי אם לעזור ולא התנתקתי רגשית לגמרי, עכשיו אני ממש לא רוצה אפילו לדעת מה שלומם. אתם חושבים שאני מגזימה? או שיש דברים שפשוט אי אפשר לסלוח אפילו להורים?
