ההורים שלי גרים בישראל ואני חיה עכשיו בתל אביב.
עברו למעלה מעשרים שנה מאז שנפגשנו פנים אל פנים. הם אמנים שמופיעים במקהלות שירה עממיות, וכל החיים שלהם סובבים סביב הופעות וסיורים בארץ. כשהייתי בת חמש, התחלתי לגור אצל סבתא שלי. כדי להקל עליה, היא עברה יחד איתי לקרובי משפחה בקריית שמונה. בהתחלה, אמא ואבא שלי באו לבקר אותנו פעמיים, לפעמים שלוש בשנה, אבל עם הזמן הם הגיעו פחות ופחות. בסופו של דבר כבר הפסקתי לחשוב עליהם. כעבור זמן ניתק הקשר לגמרי. בזמן שלמדתי בבית הספר לרפואה, התחתנתי בשנה השלישית שלי.
היום, אני ובעלי מנהלים מרפאת שיניים משלנו ומרוויחים יפה מאוד. לפני שנה, פתאום אבא ואמא שלי יצרו קשר. הם התחילו לחפש אותי דרך המרפאה, אפילו לא היה להם את המספר הפרטי שלי. כל השיחות שלנו התמקדו בתלונות שלהם על החיים.
הקשבתי לכל התלונות שלהם ואמרתי להם שהם בחרו את המסלול הזה בעצמם, עוד באותו יום שהם הפקידו את הבת שלהם בידי הסבתא שתגדל אותה. לפעמים הם שלחו לסבתא שלי כמה שקלים, אבל הסבתא ואני התקיימנו בעיקר מהקצבה שלה. היא הזכירה לי לא פעם עד כמה היה קשה, ואני הרגשתי זאת בעצמי, כי נאלצנו לחסוך בכל דבר.
הייתי תלמידה טובה, כך שהתקבלתי לאוניברסיטה בעזרת מלגת לימודים. כדי להתפרנס ולקנות בגדים לעצמי, עבדתי כאחות לילה בבית החולים. היום, אני מבינה שלכל אחד מאיתנו יש את החיים שלו לי יש את שלי, ולהורים שלי יש את שלהם, ושיעשו כפי יכולתם.
אחרי שההורים שלי קלטו שאני לא מתכוונת לעזור להם, הם התחילו לאיים שיפנו לבית המשפט לתבוע ממני מזונות. אבל במצב החברתי והפוליטי במדינה כרגע, קשה לי להאמין שהם יצליחו להשיג משהו בדרך הזו. המילים האלה הרחיקו אותי מהם סופית. אם פעם עוד היה לי צל של ספק אם נכון לא להשאיר להם פתח, או אם נכון כן לעזור להם כלכלית, היום אני פשוט לא רוצה לדעת מהם שום דבר.
אתם חושבים שאני בסדר, או שאולי אני לא צריכה לנהוג כך כלפי ההורים שלי?
