ההורים שלי גרים בישראל ואני מתגורר בתל אביב.
כבר למעלה מעשרים שנה לא ראיתי אותם. הם עובדים כאמנים ושרים במקהלה עממית, כל חייהם הם רק מסעות והופעות. כשהייתי בן חמש, עברתי לגור אצל סבתא שלי. כדי להקל מעט על סבתא, היא נאלצה לעבור לקרובי משפחה בחיפה. בהתחלה, ההורים היו מגיעים לבקר אותנו פעמיים או שלוש בשנה, אבל עם הזמן הם ביקרו פחות ופחות. בסוף, כמעט הפסקתי לחשוב עליהם בכלל. הקשר נגדע לגמרי. כשהייתי בלימודי רפואה, בשנה השלישית, התחתנתי.
היום יש לי ולרעייתי מרפאת שיניים משלנו, ואנחנו מרוויחים יופי של כסף. ואז, לפני שנה, אמא ואבא פתאום הופיעו. הם התחילו להתקשר למרפאה כי אפילו את הטלפון שלי לא היה להם. כל שיחת טלפון היתה מורכבת מתלונות על החיים שלהם.
הקשבתי לכל התלונות שלהם, ועניתי להם שהם בחרו בדרך שלהם באותו יום שבו נתנו לסבתא לגדל אותי. לפעמים, ההורים שלחו לסבתא כמה שקלים, אבל רוב הזמן חיינו מהפנסיה שלה. היא לא פעם אמרה לי את זה, וגם אני הרגשתי את זה היטב, כי היינו צריכים לחסוך על כל דבר.
הצטיינתי בלימודים, כך שיכולתי ללמוד במסלול תקציבי באוניברסיטה. כדי להסתדר כלכלית, עבדתי בלילות כאח בבית חולים. עכשיו אני חושב שלי יש חיים משלי, ולהורים יש את שלהם, ושיעשו מה שהם מבינים.
אחרי שאבא ואמא הבינו שאני לא מתכוון לעזור להם, הם התחילו לאיים שהם יגישו תביעת מזונות. אבל, בהתחשב במצב במדינה ובבירוקרטיה, אני בספק אם יוכלו באמת להשיג משהו. המילים שלהם הרחיקו אותי מהם סופית. אם קודם עוד היתה לי איזושהי התלבטות וחשבתי אולי כן לעזור להם קצת, עכשיו אני לא רוצה לשמוע עליהם בכלל. האם אני עושה את הדבר הנכון, או שאסור שאני אנהג ככה כלפי ההורים שלי?
בסוף היום, למדתי שלא כל קשר דם מחייב נתינה, במיוחד כשהאהבה והדאגה לא היו שם בשבילי ברגעים הכי קשים שלי. לפעמים, כדאי לזכור שגם לנו יש זכות לבחור את המשפחה שלנו וגם לשים את הגבולות שלנו.
