פעם, לפני שנים רבות, התרחש מקרה שלא אשכח לעולם. אחד מיקיריי, איש חזק למראה, עטור זקן עבות, חובש כיפה ולעורו קעקועים מרשימיםדמות שבקלות ניתן לטעות בה לחשבת איש שלא מזיל דמעה. אך ביום ההוא, קרה הדבר שפער בו תהום של עצב.
אותו אדם חלק את חייו במשך ארבעה עשר חורפים חמים עם כלבתו האהובה, ששמה היה נעמהשם ששירי ילדות שנשמרו בליבות הדורות מעולם לא תיארו במלואה את טוב ליבה. היא הייתה כלבת פיטבול לבנה, שכולה טוב, שתמיד הצטרפה אליו בשבילי ירושלים, נטלה חלק בטיולי שבת בשדות ארץ ישראל, ושמירה עיקשת ובנאדם אהוב מסביבתה.
והנה, הגיעה השעה בה המחלה גברה על הכוחות. הנסיבות לא השאירו מקום לספק, והרופאה הווטרינרית ברמת גן הסבירה בעדינות שהסבל של נעמה כבד מנשוא. ההחלטה הייתה קשה וקורעת לב, אך רחומה. אותה שעה נחרטה אצלי בזיכרון: נעמה שכבה על האלונקה, פניה מביעות כאב עדין ותשוש. עירוי חדר לידה, ולידה הוכן מזרק שנועד להביא לה שלווה שלא תיפר עוד.
בעליה העטוף בכאב הניח את ראשו לצידה, ידה בכפיו, ולחישה חרישית של פרידה בערה באוויר. דמעותיו זלגו על פרוותה הלבנה, בעוד שפתיו מחפשות ניחומים בשפתיה. לא היה בכוחו לשחרר, וביקש מאלוקים עוד רגע אחד של חסד, עוד נשימה קטנה לפני הופעת החשכה. קשה לתאר במילים את גודל הכאבלא נותר אף עין יבשה.
האירוע תועד במצלמה, ובעקבותיו נפוצו ברבים דברי נחמה ותמיכה, כי כל מי שאיבד ידיד אמת יודעהחלל שנותר בלב רב מלהכיל. “אין להבין את מקומו של ידיד נאמן בחיינו אלא מתוך החוויה עצמה; הם נעשים חלק בלתי נפרד ממשפחה, והכאב עמוק כמעט כמו פרידה מבשר ודם,” נכתב בתיאור הסרטון שריגש רבים.
ועם כל הצער, אנחנו במורשתנו מדגישים: הרגעים היפים לעולם לא ילקחו. הזכרונות מהשמש הירושלמית, מהבילוי בים המלח, מהחגים והזמירות לצד השולחן ילוו אותנו עד קץ הדורות. צריך ללמוד לשחרר, ולפעמים לבחור לפתוח שוב את הלב לקשר חדשלעזור לבעל חיים אחר שמחפש בית, וכך להמשכיות החסד בארץ ישראל.
גם היום, כאשר אני נזכר בנעמה, הלב מתכווץ, אך התמונות בלב הן מתוקות ומנחמות. רק מי שאהב חי בפשטות, מי שהשקיע אהבת אמת מבלי לבקש תמורה, יודע את משמעותה. אין לזה מחיר בשקליםאלה אוצרות קודש של הזכרון האנושי.
