יומן אישי היום של הפרידה
לא פשוט לראות גבר שנראה חזק נשבר ברגע אחד. זה בדיוק מה שקרה לי היום ואני עדיין לא בטוח אם אני כותב כדי לשחרר או רק לנסות להבין. כל אדם עם נשמה היה בוכה בלי סוף ברגע כזה, ואולי דווקא לא צריך להתבייש בזה, הרי כל הרגעים הטובים תמיד יישארו בלב.
כבר ארבעה עשר שנה שאני ושולה הכלבה שלי, חברה לכל הדרך, גדלנו יחד ברחובות תל אביב, טיילנו בשדרות בן ציון, הלכנו לים בבת ים, חווינו יחד כמעט כל מה שיכול לקרות לאדם ולכלבה. היום הייתי צריך להיפרד ממנה, והלב שלי הרגיש כאילו מישהו לקח ממנו חלק.
אני לא נראה הבן־אדם הכי רגיש קעקועים, חולצה שחורה, זקן ארוך. אבל בקליניקה, ליד שולחן הטיפולים, כל ההופעה הזאת לא עמדה לי לרגע. צוות המרפאה שם אותה בזהירות על האלונקה, שולה שוכבת בשקט, מבט עייף ועצוב. אני יושב לידה, לוחץ לה את הכפה עם הוריד הקטן שבו תקוע העירוי. המזרק כבר מוכן, ואני מרגיש איך הכל מתכער בפנים.
אני מלטף אותה, מריח את הפרווה שגדלה איתי יחד, מביט בעיניה ולא מסוגל להיפרד. הראש שלי נשען על גופה, כאילו אולי אם אשאר ככה עוד דקה הכל יתבטל ושולה תפרוץ פתאום בריצה הביתה. כל כך קשה אני מתפרץ בבכי אמיתי, חסר מחיצות, מנשק אותה שוב ושוב, ממלמל לה שהיא תמיד תישאר הילדה שלי. רק עוד כמה שניות. בבקשה.
לא קל להגיד לעצמך שכאן זה נגמר, שאי אפשר להמשיך ולגרום לסבל. האבחנה הייתה חד־משמעית סרטן מפושט, כמעט בלי תקווה להקל. כלב לא צריך להתייסר, כתבו לי כבר בפייסבוק, ואני מבין בראש, אבל הלב לא מסכים.
התיעוד הזה, שהעליתי לסטורי, קיבל כבר אלפי צפיות וגם לא מעט תגובות של חיבוק ותמיכה. אומרים שלא כל אחד מבין איזה מקום תופס בע״ח בלב של מי שאימץ אותו הם באמת נעשים חלק מהמשפחה, ולא משנה כלום אם יש להם דם כחול או ארבע רגליים.
הכאב עכשיו שורף, ולפעמים נדמה שלא יעבור לעולם. אבל אני משתדל לחשוב דווקא על הזיכרונות הטובים: איך רקדה איתי בשוק הכרמל, איך רצה אחרי הכדור בחוף הילטון, איך נרדמה לידי בחורף. אני יודע שגם זה חלק ממעגל החיים, וצריך לדעת להיפרד ולחשוב אולי בעתיד לעזור שוב לכלב שנשאר בלי משפחה.
כי לאמץ זה תמיד עושה טוב ולא רק לכלב, גם לנו, בני האדם, שמגלים פעם אחרי פעם שהלב שלנו יכול לגדול מחדש.
