יומן, יום חמישי:
בצפון הכנרת, טיילתי הבוקר עם המחליקים שלי על הקרח. באמצע ההקפה שמעתי קולות חיתוך מהקרח, הסתכלתי וגיליתי שלוש צביות תקועות, מנסות להיחלץ ולעלות חזרה לחוף. בלי הרבה מחשבה שלפתי את קאילת הקרח מהתיק והתקדמתי אליהן בזהירות, כשהקרח מתחתיי חורק מפחד.
המאבק לשחרר אותן היה לא פשוט, אבל עם נחישות וציפייה טובה, הצלחנוכל שלוש הצביות עלו בחזרה לאדמה מוצקה ליד שפת הנהר. לא האמנתי כמה כוחות ושיתוף הייתי צריך להפעיל. בזמן שדחפתי אותן לעבר מקום קרח עבה יותר, הרגשתי איך הפעולה הזאת מטעינה אותי באנושיות.
בסוף, חיברתי חבל לצוואר של אחת הצביות, ומשכתי אותה בעדינות עד שהגיעה לחוף. הרגשתי שזכיתיהן הצליחו, והקרח לא נשבר תחת רגליהן בדרך החוצה.
מחשבה חלפה בראשי: לו הייתי נשאר בבית, הן היו נידונות למוות מבלי שמישהו היה עוזר להן. חיכיתי לראות איך הן בורחות עמוק אל היער, ואז התרוממתי עם חיוך לספסל שעל החוף.
בתוך המהומה, הבנתילפעמים רגעי חסד קטנים יכולים לשנות חיים שלמים, ותמיד יש הזדמנות להיות שליח טוב. הדבר החשוב הוא להקשיב ללב ולעשות את הצעד, לא משנה מה. זהו שיעור שכדאי לשמור מכל הרפתקה על הקרח בכנרת.
