עברו שנים מאז שמועה ישנה פשטה ברחבי הארץ, סיפור אשר לרבים נשמע לא יאומן, אך כולנו הרי יודעים שלחיים יש לפעמים תסריטים שגוברים על כל דמיון. עודני זוכר היה זה מזמן, בימים אחרים. יואל חזר אז ממשמרת לילה, גופו תשוש ורק רצה להגיע הביתה ולצלול לתוך שינה עמוקה. מלאכותו במכרה מדבר יהודה לא הייתה קלה, אך לאחר שהשתחרר מהכלא, לא הצליח למצוא עבודה אחרת. הלילה, גם בחדר שכור יחד עם עוד עובדים מהאזור, חשב שהוא בר מזל היו כאלה שבקושי מצאו מקום להניח את הראש.
כדי לקצר את הדרך, פנה יואל דרך גן העצמאות, שם חשב יוכל לחזור מהר יותר לשכונה שבקצה ירושלים. זה היה סוף הסתיו. לפתע ראה על ספסל ישן חבילה גדולה. כשניגש, נעמד המום; עטופה בשמיכה כחולה שכבה תינוקת קטנה. יואל עמד שעה קלה, מתלבט. גופו דרש מנוחה ונפשו רעדה האם ייתכן שהיא כבר פרקדנה כך שעות רבות בליל ירושלמי קריר? המחשבה להיות מעורב, כשעברו מכביד עליו, הרתיעה אותו. לבסוף גבר בו הרצון לעשות טוב. לא העז להביא תינוקת לדירה בה גרו חמישה-עשר גברים יחד, לכן החזיק אותה קרוב אליו, והלך ל”בית אלין” בית הילדים הישן בשכונה, שמולו עבר תמיד.
הוא הסביר בשקט מה קרה ילדה קטנה נמצאה לבד. האחות הקולטת חייכה ואמרה: “אין מכתב מאמא. בוא נקרא לה נועה יואלית.” יואל הנהן בחיוך עייף. מאז אותו לילה, חזרה מחשבתו לדברים החשובים באמת; לא נותרו לו קרובי משפחה, וכל געגועיו הופנו אל חמימות ובית. יואל התעניין בגורל הילדה, התקשר כמה פעמים, אחר כך, כשהתבגרה, בא לבקר מדי פעם עם מתנות. תמיד הגישה לו ציור בו מצוירים היא, אבא ואמא.
עובדת חדשה בבית הילדים, נעמה, בערך בגילו של יואל, הבחינה בקשר. בעצמה הייתה ילדה שגדלה שם, היטיבה להבין מה כוחה של משפחה לתינוקת חסרת אונים. אך ידעה: לילדה לא יימסר לעולם משמורת לאיש יחיד. נעמה חשה שהיא רוצה לעזור. אחרי עשר שנים של ביקורים ומפגשים הבינה שאולי יש כאן סיכוי לאושר גדול. גם נועה ציפתה ליום שבו יוכל אביה לקחת אותה איתו. יואל כבר שילם חמש שנים על משכנתא לדירתו הצנועה; העבודה במכרה שיפרה מעט את הכנסתו, אך כל עוד היה לבד הדרך לא הייתה אפשרית.
לבסוף פנו יואל ונעמה זה לזו בשיחה אמיצה ראו אחד את השנייה ורצו להתחיל חיים משותפים, כדי שקורא קטן זה, יתומה מהוריה, תוכל סוף סוף לדעת בית חם ואוהב. חתמו על כל המסמכים, צבעו חדר לילדה, ויחד הגיעו לבית הילדים. נועה רצה לזרועות יואל, אחר כך חיבקה את נעמה. בצניעות חייך יואל ואמר: “נועה, הכיני את התיק. הגיע הזמן לחזור הביתה אנחנו מחכים לך.” כך הגשימה התינוקת מהרגע ההוא בגן הישר מהרחוב ירושלמי, חלום של עשור; התאחדה במשפחה, גואלת על ידי אנשים שהטוב שבליבם היה לאור.
האם נשארו יחד יואל ונעמה? לא תסופר ההמשך, אך לא קשה לנחש שכן שמחת נתינה ואהבת חסד מאחדת לבבות לאורך שנים. גם בדורות הבאים יסופר סיפור כזה, כי הארץ הזו לא תיחסר מעשי נדיבות ולב טהור.
