הזכרתי את אותם ימים ההם, כשהאיש, אריאל, נסע לשבוע לבעלת קשר, כדי להשפיע על אשתי, נועה. הוא חזר ובקושי נודע מה קורה במדרגות של הבית.
אריאל ישב על הספה עם הטלפון ביד, מקליד ממהר. פקפוקו של פניו היה מתוח, גבותיו כוּצְרוֹת. נועה כבר הרגלתה לערבים כאלה הוא יושב שעות בטלפון, לא משיב לשאלות ולא מבחין מה קורה סביב.
אריאל, אתה בא לאכול ערב? שאלה נועה, מתרחקת מהחלון.
אחר כך, חתך הוא בקיצור, בלי להרים ראשו.
נועה נשפה והלכה למטבח. אנחנו חיו בדירתה בת שני חדרים, שהגיעה ממורשת הוריה. אביה נפטר לפני חמש שנים, אימו לפני שנתיים; הדירה נרשמה על שם נועה עוד בחיים של הוריה כדי לחסוך הליכים ירושה ארוכים. כשנישאו, אריאל עבר לגור איתה זה נשמע הגיוני, שכן השכירות הייתה יקרה והדירה מרווחת ונוחה.
השנים הראשונות של הנישואין עברו ברוגע. אריאל היה מנהל בחברת בנייה, נועה לימדה בבית ספר יסודי. בערבים הלכנו לפארק, לסופי שבוע לנסוע מהעיר, תכננו עתיד משותף. עם הזמן, אריאל הפך עצבני, הקטין את עצמו לפרטים קטנים.
למה קניתי את היוגורט הזה? שאל אריאל, פותח את המקרר. אמרתי שאני לא אוהב את הטעם.
אריאל, לא אמרת דבר, השיבה נועה בנינוחות. בפעם הבאה קנה אחרת.
תמיד עושה את זה על דרכך! קילל הוא וסגר את המקרר.
הפעם, טענותיו של אריאל על יוגורטים לא היו כאלו. כל פרט הפך למקור תסכול. מערכת היחסים הלכה והתהפכה; הוא טען שנועה מדי עצמאית, שלא מתייעצת איתו על חופשות, קניות, מפגשי סוף שבוע.
אפילו לא שאלת מה דעתי! קרא אריאל כשנועה הודיעה שהיא קנתה כרטיסים לתיאטרון לשבת.
אריאל, הצעתי לך לבוא להצגת האיזור לפני חודש, השיבה נועה במופת, וגם אמרת שזה יהיה נחמד.
אבל היית צריכה לאשר את התאריך! חזר הוא, אולי יש לי תוכניות אחרות לשבת!
מה התוכניות? שאלה נועה. אתה מתכנן לשבת על הספה ולצפות בטלוויזיה.
אריאל חימם את פניו ויצא מהחדר, סוגר את הדלת בקול. נועה נשארה באמצע הסלון, לא מבינה איך זה קורה. בעבר, הוא שמח במפתיע, אבל עכשיו כל יוזמה מצד נועה עוררת בו כעס.
המתיחות הגבירה במיוחד כשמדובר באמא של אריאל, חנה רוּבינובנה, שחיה בפרוור, בית קטן ובעלת חצר. חנה התקשרה אליו לעיתים קרובות, מזמינה לביקור. אריאל ביקר כל סוף שבוע, ונועה הצטרפה. אך החודשים האחרונים הפגישות הפכו למעמסת.
חנה התלוננה על בריאותה, ביקשה עזרה בגינה, לתקן גדר, להעביר חפצים מהעלייה. אריאל ניגן בקשקשת, נועה עזרה בבית. סופי שבוע הפכו לימים מלאים עבודה, ובסוף השבת שבו עייפים לחלוטין.
אריאל, אולי נשאר בבית הסופ”ש הזה? הציעה נועה ביום חמישי. נמאס לי, רציתי לנוח.
איך זה נשאר? קנא אריאל. אמא מחכה לנו.
היא מחכה כל שבוע, השיבה נועה עייפה. נוכל לבוא בסופ”ש הבא.
לא, חטף אריאל. נצא בשבת, כמו תמיד.
אבל אני לא רוצה, הדגישה נועה בנחישות. רוצה להישאר בבית ולנוח.
אריאל קם לאט מהספה, פניו חיוּרו, אגרופים נוקשו.
אז אתה מסרב לנסוע לבקר את אמתי?
אינני מסרב לנצח, ניסה נועה להסביר. רק רוצה לדלג על סוף שבוע אחד. אפשר שתיסע לבד אם תרצה.
לבד?! פוצץ אריאל. אתה מבין מה אתה אומר?! אמא שלי היא משפחתך! אתה חייב לבקר איתי!
אריאל, אל תצעק, בקשת נועה ברוגע. אפשר לדבר על זה בשקט.
אין מה לדון! קרא אריאל. הפכת לחסרת שליטה! עושה מה שאת רוצה, לא מקשיבה לאף אחד! חושבת שאם הדירה שלך, את יכולה לפקוד אותי!
נועה קפאה. בפעם הראשונה מזה כל הנישואין, אריאל הזכיר את הדירה. השיחה שלו לא הייתה רק על ביקורי חנה, אלא גם על תחושת אינוחות במגורים בבית של מישהי אחרת.
אריאל, מעולם לא פקודתי אותך, לחשה נועה. והדירה כאן לא קשורה.
הכל קשור! המשיך הוא. אתה מתנהלת כבת בית, ואני סתם אורח! אולי כדאי לי לעזוב כדי שתביני איך חיי בלי!
לכל אחד זכות לעשות כרצונו, השיבה נועה במקץ.
אריאל נעמד מול נועה, מצפה לבכי, להתנצל, לבקשת סליחה. אבל נועה עמדה זקופה, ידיים מצטלבות על החזה. הלב שלו התכווץ מכעס, אך היא לא רצתה להראות חולשה.
איך זה? נמרח אריאל בין השיניים. אז זה לא חשוב לך?
לא אמרתי שזה לא משנה, השיבה נועה. אבל איומים לא משנים דבר.
זה לא איום! קרא אריאל. אשאר אצל מישהי אחרת, אולי תביני כמה אני חשוב.
נועה הרגישה כיצד הדם נמס מהפניו. מישהי אחרת? היה ברור שיש מישהי נוספת. כל השעות בטלפון, הכעס המתמשך, חוסר הרצון לבלות יחד זה כל המכלול.
מובן, אמרה נועה בקצרה.
אריאל פנה לחדר השינה, ובכמה דקות יצא עם תיק בכתפיים, פניו קשות, תנועותיו חדים. היא נעמדה במעון וצפתה בשתיקה בעוד הוא ממלא את התיק.
נראה איך תשרי לבד, קרא הוא, סוגר את הרוכסן.
הדלת נקטעה בקול חזק. נועה נשארה במרפסת, השקט כבד על האוזניים, הידיים רועדות, ריקנות בפנים. היא הלכה לאט אל הסלון ושכבה על הספה.
אריאל באמת הלך. הלך למען המאַה, כדי להשפיע על אשתו, כדי להראות שהוא יכול לחיות בלעדיה. נועה ישבה, מביטה בנקודה אחת. הכאב בוער בתוכה, אך גם הרגעה מוזרה עמדה בפנים המתח שהשתרש בחודשים האחרונים נעלם. השקט למלא את הבית, אין צעקות, אין דלתות נתקעות, אין ביקורות על עצמאות.
הטלפון צלצל בערב, סביב השעה העשירית. קראה אליו ידידה, אלי.
נועה, מה שלומך? שאלה אלי בדאגה.
בסדר, השיבה נועה. ארמל עבר.
שמעתי אותו מתרופף בקפיטריה על הפריז. הוא היה עם מישהי. חשבתי שמדובר באשלייה, אבל אחרי כמה רגעים ראיתי אותו.
נועה סגרה את העיניים. הוא באמת עבר למאה, לא רק להירגע, אלא להציג שיש לו אפשרות חלופית.
נועה, את שומעת? חיפזה אלי.
כן, תודה שדיברת, ענתה נועה. אני לא צריכה לבקר.
בא לך לבוא לבקר? שאלה אלי.
לא, תודה, אמרה נועה.
בטוחה? שאלה אלי.
בהחלט. לילה טוב. סגרה נועה.
הטלפון נשתק. ארמל לא הלך לשהות, אלא לבקר אהובה. כל השעות בטלפון, הסתרתיות, הכעס עכשיו נראו ברורים.
נועה קמה מהספה, הלכה לחדר, פתחתה ארון. חצי מהחפצים של ארמל נשארו הוא לקח רק את החשובים, מתכנן לחזור אחרי שבוע. הוא חיכה לחזור לחיי הרגיל, כאילו כלום לא קרה.
אבל נועה לא תמתינה. היא חייגה למנעולן, מצאה פרסומת באינטרנט של שירות 24/7 שבא תוך שעה.
ערב טוב, ענה קול גבר.
שלום, אני צריכה להחליף מנעול בדלת הכניסה, אפשר היום? ביקשה נועה.
כמובן, תאמרי כתובת.
נועה העבירה את הכתובת, המנעולן הבטיח להגיע בעוד ארבעים דקות. בזמן ההמתנה, נועה הסתובבה בדירה, סיכמה מה נשאר מאת ארמל בגדים בארון, נעליים במעון, ספרים במדף, סכין גילוח במקלחת. ברור היה שהוא מתכוון לחזור ולהמשיך כאילו שום דבר לא השתנה.
המנעולן הגיע, בחור באמצע גיל, תיק כלים בידו. הוא בדק את המנעול הישן, הציע להתקין חדש, חזק יותר. נועה הסכימה. בזמן שהמנעולן עבד, היא הלכה לחדר השינה, ארזה את חפציו של ארמל בתיקים. קפלה חולצות, ג’ינסים, חולצות זווית, ארסה נעליים, ספרים, סכין גילוח, מברשת שיניים. כל מה ששייך לו נכנס לשני תיקים גדולים.
סיימתי, הודיע המנעולן, יוצא מהמעון. החלפתי מנעול, הנה המפתחות החדשים.
נועה שילמה, סגרה את הדלת במנעול החדש, נגעה במנעול ביד, תוודא שאף ארמל לא יוכל להיכנס.
היא חזרה לחדר השינה, הביטה בתיקים. מחר בבוקר תשלח אותם למעלית. שיהיה מה שלקחת, הוא ייקח כשיחזור.
אבל עכשיו היא רצתה רק לישון, לשכוח את היום, את הריב, את האיומים. היא שינתה לבושה לפיג’מה, נרדפה למיטה, עצמה עיניים. בוקר חדש יגיע היום הראשון ללא ארמל, ללא ריב, ללא ביקורת.
הקיץ עבר בשלווה. נועה הלכה לעבודה, חזרה לבית, בישלה לעצמה ארוחת ערב, בערב קראה ספרים, צפתה בסדרות שלא הספיקה לפני. אף אחד לא דפק בדלת, לא צעק, לא ביקר עצמאות.
בבוקר שני של שבוע העבודה, נועה הביאה את התיקים של ארמל לחדר המעלית, הציבה אותם מול הדלת של הדירה, הוסיפה חבילה עם מסמכי ארמל פוליסת ביטוח, תעודות עבודה, קבלות ישנות.
שכנה ממעל, רוּחמה פדרוֹבנה, ניגשה אליה במעלית.
נועה, מה אלה התיקים שם? שאלה בקול משועשעת.
ארמל ייקח אותם, השיבה בקיצור נועה.
אה, הברור, חייכה רוּחמה, הצעירים היום שוכחים כלום.
נועה לא נרתעה, המשיכה לעבודה. היום עבר כרגיל שיעורים, בדיקת יומנים, שיחות עם העמיתים. אף אחד לא ידע שארמל כבר לא נמצא בבית. זה היה נעים במיוחד, ללא צורך למהר, ללא חשש מארמל יטען על ארוחת ערב או ניקיון.
בערב שלישי, טלף אלי.
נועה, מה שלומך? הוא מתקשר?
לא, השיבה נועה רגועה. ולא צריך.
לקחת את התיקים?
עדיין במעלית.
אז הוא עדיין לא חזר, העירף אלי. אולי הוא באמת הלך למאה לשם זמן ארוך?
לא מתעניינת, אמרה נועה. שירד איפה שהוא רוצה.
אלי השתה, אחרי שניסתה, אמרה:
נכון, אין צורך לרדוף אחריו. הוא פעל, וכעת הוא צריך להתמודד עם עצמו.
אחרי השיחה, נועה הכינה תה צמחים וישבה ליד החלון. השמש שוקעת, הגשם מטפטף, העלים נדבקים לאספלט. הסתיו בעיצומו; לפני, מזג אוויר כזה היה קורא לתחושת עצב, אך היום הוא רק שקט ונעים.
בואו, ביום רביעי, נועה הלכה לחנות אחרי העבודה, קנתה לעצמה מעט אוכל גבינה קטנה, חבילה פסטה, ירקות לסלט. לפני, היתה צריכה לקנות פי שניים, בשביל ארמל. היום אפשר היה רק מה שרצה.
החמישי והשישי חלפו באותה שגרה מדודה. נועה הרגישה נוחות עם עצמאותה. בבוקר קמה, לבשה, יצאה לעבודה, בלי להיתקל בנעליים של ארמל במעון. בערב חזרה למצא כי המטבח נקי, הכלים ריקים. לפני השינה קראה ספר, לא שמע נחירותיו של ארמל.
ביום שבת, נועה ערכה ניקיון יסודי ניגבה אבק, כבשה רצפות, כבסה בדים. בערב הבית נצץ בניקיון, נועה נלקחה למקלחת, הכינה קפה והתיישבה על הספה עם ספר. בחוץ חשכו, הפנוורים באור רחוב.
באותו זמן, ארמל ישב בבית אהובתו, כריסטינה, ושתה ויסקי.
תראה, בעוד שבוע היא תתקשר אליי, הכריז ארמל בחצוצרה. היא תבין שאני צריך כאן.
כריסטינה, מנהלת חדר כושר, חמש שנים צעירה ממנו, פגשו לפני שלושה חודשים כשקנה מנוי למכון. הם התחילו לכתוב, להיפגש בקפיטריה, ועכשיו ארמל עבר לגור איתה לשבוע כדי ללמד את נועה.
ומה אם היא לא תתקשר? שאלה כריסטינה, מגלגלת בטלפון.
היא תתקשר, השיב ארמל בטוח. היא רגילה שאני כאן. בלי אני היא לא תשלם שכר דירה, לא תחליף נורה.
כריסטינה הזיזה כתף, לא אכפת לה אם נועה תתקשר או לא. השבוע עבר, והייתה רצון שהאורח יפנה לחזור. ארמל הפך לשוכן משעמם תמיד מתלונן על נועה, מתאר איך היא מתנהלת שלא מכבדת אותו. כריסטינה עייפה מכך.
ביום ראשון בערב, ארמל ארז מזוודה ויצא הביתה. הוא חשב שהנשה ייפול, תבקש סליחה, תבקש להחזירו למצב הרגיל. הוא נסע באוטובוס, דמיין איך ייכנס לדירה, נועה תקפוץ אליו בדמעות, הוא יסלח וידון.
האוטובוס עצר ליד בניין מוכר. ארמל ירד, נשא את המזוודה, נכנס למעלית, עלה בקומה שלישית, עמד לפני דלת דירתו, חיפש מפתח. הכניס מפתח למנעול, הסתובב, אך המנעול לא נפתח. ניסה שוב, תוצאה זהה.
מה זה, לחש ארמל בקול רועד.
הוא הסתכל סביב, הדלת נראתה אותו דבר,היא ישבה בחלון, מביטה אל הרחוב הממול, והרגישה שלבסוף חופשייה באמת, ללא שום חיבור שמחזיר אותה אל העבר.
