בעודי עולה לאוטובוס בדרכי לאוניברסיטת תל אביב, שמתי לב לגבר בן כחמישים שנאבק להיאחז במעקה. בתחילה חשבתי שאולי הוא שתה, אבל התבוננות מעמיקה גילתה שמשהו אחר אינו כשורה. במקרה, שנינו ירדנו באותה תחנה, וזה עורר את סקרנותי וגרם לי לעקוב אחריו. שמתי לב שהוא הולך בגמגום, דאגתי וקרבתי אליו. סליחה אדוני, אתה מרגיש לא טוב? שאלתי אותו. עיניו פגשו את שלי במבט מלא בלבול וכאב, ברור שהוא לא חש בטוב. ברגעים הללו התחבטתי מה לעשות. פתאום קרס לרצפה, ואי אפשר היה לעורר אותו. העוברים והשבים המשיכו לדרכם, מבלי לשים לב למתרחש.
באינסטינקט, שלפתי את הטלפון וחייגתי 101. האמבולנס הגיע במהירות. הרופאים הודו לי על הקריאה המהירה, והדגישו שבזכות ההתערבות שלי, ייתכן שנמנע אסון. לאחר שסיימתי לטפל, חזרתי ללימודיי. אני מתגורר עם אמא שלי לבד, כי לא פגשתי את אבי מעולם. אמא שלי עובדת כמנקה, ובשעות החורף שנינו מפנים שלג ברחובות כדי להרוויח עוד כמה שקלים. באותו ערב, כשפינינו שלג ליד שדרות רוטשילד, עצר לידנו רכב זר ומרשים. אישה מרשימה ירדה מהרכב ופנתה אלינו. הרופא נתן לי את הטלפון שלך. הצלת את חייו של אבי. הרופא סיפר לי שאם לא היית מגיב במהירות ומזמין אמבולנס, ייתכן שלא היה שורד, אמרה, והגישה לי מעטפה עם כסף, ואז עזבה. המחווה הזו הפיגה מעט מהעול הכלכלי שבו הייתה שרויה אמא שלי. הזיכרון הזה נחרט בליבי.
סיימתי את הבגרות והתגייסתי לצה”ל. אמא שלי חייכה ואמרה: אתה השמחה הכי גדולה שלי. הפכת לגבר אמיתי. אז פגשתי את תמר, בחורה שהרגשתי שאני מוכן לבלות איתה את שארית חיי. לפני כל צעד, הצגתי אותה לאמא שלי, שנקשרה לתמר במהרה. לתמר הייתה יופי, שכל ונחישות שהונחלו מהוריה האוהבים. הגיע היום לפגוש את הוריה. כשאמא של תמר ראתה אותי, הייתה המומה. לאחר רגע, חייכה אליי בחום וחיבקה אותי. תמר, את זוכרת את הסיפור שסיפרתי לך על הצעיר שהציל את סבך? אמרה אמה, חיוך רחב על פניה. באותו יום הרה גורל, סבא מיהר לעבודה, והמכונית התקלקלה לו. נסע באוטובוס ופתאום חש כאבים חזקים בחזה, והתעלף. אותו אדם מדהים בא לעזרתו מיד, הזעיק אמבולנס, וליווה את סבא לאורך כל הדרך. המפגש הזה שימח אותנו כולם, כי דרכנו הצטלבה בשנית אחרי שנים רבות.
