תקשיבי, חייבת לספר לך מה קרה לי ותגידי לי אחר כך מה את חושבת.
הכרתי את נדב לפני חצי שנה. התחלנו לצאת, והכול היה בשיא הרומנטיקה כזה של ההתחלה כשאפילו המוזרויות של הבן אדם נראות לך מתוקות. נדב היה נראה לי מושלם: חכם, עם עבודה טובה בהייטק, תמיד מגיע מסודר כזה עם חולצה מגוהצת, והכי יודע לשוחח על ספרים, סרטים, אפילו על פוליטיקה בלי לריב! היינו מבלים סופי שבוע בבתי קפה קטנים ברחוב דיזנגוף, עושים הליכות בפארק הירקון, מדברים שעות והרגיש לי שמצאתי מישהו שבאמת מבין אותי.
ואז, לאט-לאט, התברר לי שלא כל מה שנוצץ הוא זהב. אנחנו לא ראינו את מושג הזוגיות אותו דבר. אני תמיד רציתי זוגיות של שוויון, כזה שדוגלים בו אצלנו והוא? הוא חשב שזוגיות זה בעיקר נוחות בשבילו.
יום אחד, אחרי איזה ארוחת ערב בבית שלי, הוא מוזג לנו תה, ורק באמצע השיחה שולף: “תשמעי, שנינו כבר די נמאס לנו לנסוע הלוך-חזור תל אביב-רמת גן. לשלם על שתי דירות, חבל על הכסף. בואי נעבור לגור יחד? נמצא דירה זוגית במרכז.”
חייכתי, כי האמת? בדקתי איתו כבר כמה פעמים בעקיפין. אבל, המשפט הבא שיצא לו מהפה פשוט לא נתן לי להמשיך לשתות.
“אנחנו צריכים לקבוע חוקים מההתחלה,” הוא אמר, כאילו הוא בשיחת משא ומתן, לא מעמיד זוגיות. “זה דירה משותפת, אז הכול חצי-חצי, נועה. שכ”ד, ארנונה, חשמל, קניות כל אחד משלם בדיוק חצי.”
אמרתי אחלה, הוגן גם אני מאמינה בשוויון.
“ומה עם כל ענייני הבית?” שאלתי, מצפה שגם פה נשמע לו הגיוני כל אחד תורם.
נדב קצת צחק במבוכה, ואז חייך ואמר: “נו, נועה, את אישה. חלק מהותי מאיתנו בנוי לדאוג לבית. ניקיון, כביסה, סעודה זה בא לך בטבעיות. אני, אם צריך, אז אקפוץ להוריד זבל או אתקן משהו, אבל עיקר העניינים…זו את. זה הבית שלך, את הרי אוהבת להיות בעלת הבית, לא?”
הסתכלתי עליו עם ספל תה ביד וניסיתי להבין מה קורה פה מה אני, עוזרת בית?
לא רציתי להתווכח. אז דיברתי איתו בשפה שלו.
“אוקיי, נדב. תקשיב,” אמרתי בשקט, “אני איתך בקטע של שותפות כלכלית, לגמרי. אבל גם אני, לא פחות ממך, עובדת במשרה מלאה ואין לי כוח או חשק לנקות ולבשל כל ערב אחרי יום עבודה. אז בדומה למה שאתה מציע, לי יש הצעה: בוא נביא עוזרת בית פעמיים בשבוע. שתנקה, תגהץ, אפילו תבשל לנו כמה מנות. והעלות? חצי-חצי. ככה הבית תמיד יהיה מסודר וטעים, ואנחנו לא נישחק. אני את הדירה שלי כבר אעצב לבד אדאג לנרות, אווירה, מה שאני אוהבת.”
הפנים שלו השתנו בהתחלה הוא היה מופתע, אחר כך חצי כעוס, ואז סגור לגמרי. ראיתי במבט שלו שהוא עושה חישובים של כמה זה יעלה לו ושהוא ממש לא אהב את זה.
“למה להכניס זר הביתה? זה בזבוז כסף! מה, כל כך קשה לך לבשל לאיש שאת אוהבת?”
פתאום כשזה נהיה עניין של כסף, ‘לטפל’ בבית הפך ל’אהבה’ ו’ייעוד אישה’.
אמרתי לו: “נדב, כשאני חוזרת אחרי יום עבודה ולך יש זמן לשחק סוני, זה כבר לא דאגה זו עבדות. או שמחלקים הכול, או שמביאים עזרה מבחוץ וחולקים את העלות. מה שלא יקרה, אני לא אשקיע פי שניים זמן ואנרגיה על אותו תקציב.”
הארוחה נגמרה בשתיקה כבדה. הוא אמר שצריך לחשוב על זה. למחרת אפילו “בוקר טוב” רגיל כבר לא קיבלתי ממנו. בערב הודיע שהוא בעבודה, אחרי שלושה ימים נעלם. לא מענה בווטסאפ, לא בטלפון.
אחרי שבוע שמעתי מחברה משותפת “נדב אמר שנפרדתם כי את אינטרסנטית ולא מסוגלת לנהל בית”. לטענתו, אכפת לי רק מהכסף, ולמשפחה כזו ‘אי אפשר לבנות איתך’.
בהתחלה כאב לי, על תקוות שבניתי. ואז, האמת? הרגשתי הקלה.
כי נדב רצה אותי בעיקר בתור שירותי ניקיון חינם עם חיבוק בלילה לא שותפה אמיתית.
והאמת? מאז שנפרדנו, בא לי להגיד תודה. שכרתי עוזרת לעצמי, חוזרת כל יום לדירה מבריקה, מכינה לי תה בשקט שלי, ופשוט נהנית. איזה כיף לא לתת שירות למי שלא מעריך אותך בכלל.
