היום היה יום שלא אשכח לעולם. בדרך חזרה מהעבודה בתל אביב, ליד נחל הירקון, הבחנתי בבע״ח שוחה במים עם פח צבע על הראש שלה וזה היה ברור שהיא מתקשה להגיע לחוף.
הרגשתי שחייב לעשות משהו. במקום לעבור ולהתעלם, יצאתי מהמכונית תוך רגע. צללתי לחוף, ולמרות שהמים היו קרים, לא הרגשתי כלום רק דחף להציל את החיה המסכנה. השארתי את הטלפון שלי אצל אמא שהייתה איתי, כדי שאוכל לקרוא לעזרה אם אצטרך.
ממש לפני שהגעתי אליה, ראיתי שהיא מתחילה לאבד כוחות. שלפתי זריקת הרדמה שלקחתי בעבר מהוטרינר, הרגעתי אותה ושלפתי אותה מהמים. היא הייתה כל כך עייפה שלא הצליחה לעמוד, אז הרמתי אותה אל החוף ולבסוף הכנסתי אותה למכונית.
נסענו לוטרינר ברמת גן. הוא טיפל בה, נתן לה אנטיביוטיקה ומשכך כאבים, ואחרי מספר שעות היא כבר הייתה רגועה וחזקה יותר.
החלטתי לקחת אותה לפארק הירקון, מקום מלא ירוק ושקט, בתקווה שתוכל לנוח ולהשתקם. גם כשהגענו לשם, עדיין הייתה מבולבלת. הרגשתי שלפעמים צריך יותר מזה בשביל להרגיע אז התחלתי לשיר לה את “עכשיו” של שלמה ארצי, אולי תכיר ותתחבר. להפתעתי, היא נרגעה, הפסיקה לזוז בבהלה, ואפילו נתנה לי לשים עליה רצועה.
בסוף, כשהרגשתי שהיא שוב חזקה, הובלתי אותה אל תוך היער שבפארק, לשחרר אותה חזרה אל הטבע. לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה חשוב היה הרגע הזה, ואיך קבלת ההחלטה להציל אותה משנה חיים גם לה וגם לי.
אמא חיבקה אותי בבית, שמחה שחזרתי בשלום, וגם הרגישה הקלה שהצטרפה לחוויה רגע של נתינה אמיתית. הלב שלי מלא תקווה שצבי הזה יחיה ברוגע ויתנהג יפה, שלא תסתבך שוב.
אין ספק, גם בשגרה בתל אביב אפשר למצוא רגעים שממלאים אותך משמעות.
