גבר, אל תדחוף בבקשה. פויה. זה ממך מריח ככה? – סליחה. – מלמל האיש, ופסע אחורה. ועוד משהו רטן לעצמו, לא מרוצה ועצוב. עמד שם ומנה כמה מטבעות בכף ידו. כנראה לא מספיק לבקבוק. ריטה בלי לחשוב התבוננה לו בפנים. מוזר… לא נראה שיכור. – אדוני… סליחה, לא התכוונתי. – משהו מנע ממנה להסתובב ולעזוב. – הכל בסדר. הוא הרים אליה עיניים, כחולות חזקות, לא איבדו צבען כלל. למרות שבברור היה בגילה. וואו… כאלה עיניים לא ראתה אף פעם. ריטה אחזה חזק במרפקו והסיטה אותו מהתור הקטן לקופה. – קרה לך משהו? צריך עזרה אולי? – ניסתה לא לקמט את האף. ריטה הבינה סוף סוף במה מדובר – האיש פשוט מריח מזיעה ישנה. הוא שתק, הכניס את היד עם המטבעות לכיס. היה לו לא נעים. בהמשך, נרקמת ביניהם ידידות ישנה-חדשה, שיתוף פעולה ואהבה מאוחרת: ריטה נותנת לו עבודה אצל עצמה, לומדת אצלו להאמין שוב, חוששת מהשיפוט של בנה דני (חוקר בפרקליטות), ובוחרת לבנות בית משלהם – פיסית ורגשית – למרות החשש והמחסומים. שני הבודדים מוצאים זה את זו, מגלים ש״נשמה יתרה״ ו״אהבה שניה״ לא פחות חזקים משנות העשרים, ובונים יחד חיים חדשים, כנגד כל הסיכויים והחברה. נשימה שנייה – סיפור של אהבה מאוחרת, תיקון, ובחירה בחיים: מריטה ויורי ועד הבית החדש בפרברי מרכז הארץ

גבר, אל תדחף, בבקשה. פוי. זה ממך הריח הזה?
סליחה מלמל האיש, ופסע אחורה.
הוא מלמל עוד משהו, זעוף ועצוב. עמד שם וספר על כף ידו כמה אגורות. אולי לא הספיק לו למשהו לשתות. אלא שרות בלית ברירה בחנה בפניו. איזה מוזר… הוא בכלל לא נראה כמו שיכור.
גבר… סליחה, לא התכוונתי לפגוע משהו בה לא אפשר לה להסתובב וללכת.
הכול בסדר, ענה.
הרימה אליו מבט, עיניו כחולות עזות, לא דהו כלל. הוא היה בערך בגילה של רות, כך נראה. לא יאמן… עיניים כאלה עוד לא ראתה, אפילו לא בצעירותה.
רות אחזה בידו בעדינות והרחיקה אותו מהתור הקצר ליד הקופה.
קרה לך משהו? אולי אתה צריך עזרה? ניסתה לשאול מבלי להראות שאינה עומדת בריח.
רק אז הבינה שהריח ממנו אינו של אלכוהול, אלא פשוט ריח של זיעה ישנה, של עוני ארוך ימים. האיש שתק, הכניס את אצבעותיו עם המטבעות לכיס. לא רצה לומר בשום אופן מה עובר עליו לאישה זרה ובמיוחד למישהי כל כך מטופחת ונעימה למראה.
שמי רות. ואיך קוראים לך?
נדב.
אז אתה צריך עזרה? שאלה, פתאום שמה לב שהיא כמעט כופה את נוכחותה עליו.
על מישהו שאין לו אפילו קורת גג. והוא רק הביט בה פעם אחת בעיניו הכחולות, ואחר כך הביט הצידה, כאילו מתבייש. זהו. כבר עמדה להסתובב ללכת, כשלפתע פלט.
עבודה אני צריך. את יודעת אולי איפה אפשר לעבוד פה קצת? אולי בעבודות תיקון, או משהו ביתי. היישוב פה גדול ויפה, אבל אני לא מכיר פה אף אחד. אני מצטער…
רות הקשיבה בשקט, ובסוף שוב נדב מלמל משהו אל עצמו, מבויש. חשבה לעצמה אם ראוי להכניס אדם שאינה מכירה הביתה בכלל? בדיוק תכננה להחליף את הריצוף במקלחת. בנה הבטיח לסדר בעצמו, ביקש לא להזמין פועלים לא מיומנים, אבל הוא עסוק תמיד בעבודה, ומתי יגיע…
אתה יודע לעבוד בריצוף? שאלה את נדב.
יודע.
כמה תיקח על חדר שירותים ומקלחת בגודל עשרה מטרים?
נדב השמיע קול חצי צחוק חצי מבוכה. כנראה הופתע מהשטח.
צריך לראות, אבל בעצם, תני מה שמגיע.
נדב סידר לה את המקלחת בצורה מצוינת וקפדנית. קודם ביקש רשות להתקלח רות שמחה שידע לבד להציע. נקווה שלא נשארה ממנו שום מחלה. נתנה לו בגדים ישנים של בעלה המנוח, את שלו כיבס. את העבודה סיים בסוף השבוע: שבר בזהירות את האריחים הישנים, ניקה וסידר. כלים שטף, החזיר למקום. לקח כף ומרית, עד שבמוצ”ש האריחים החדשים כבר נצצו וזרחו על הקירות.
רות חששה קצת שידב כבר מסיים; הוא, מסתבר, חסר בית. להשאיר אותו ללילה נוסף? מוזר משהו. לגרש אותו בחצות גם לא נעים.
בשבת כמעט לא ישנה נעלה עצמה בחדר והקשיבה. אך נדב כנראה עייף וישׁן חזק בסלון.
בואי לבדוק, רותי! קרא לה.
ומה יש לומר? הכל היה מושלם.
נדב, מה המקצוע שלך בעצם? שאלה רות, מתפעלת.
מורה לפיזיקה. למדתי באוניברסיטת תל אביב.
אה, תל אביב של פעם…
כן, עוד הייתה “האוניברסיטה של תל אביב”. ואצלנו כל גבר שמכבד עצמו יודע איך לעבוד עם הידיים. ככה אני חושב.
רות הנהנה, שלפה שטרות שהכינה מהכיס. לא חסכה. נתנה אפילו יותר ממה שהתכוונה לתת לפועלים. נדב, מבלי לספור, הכניס לכיס, ניגש לנעול נעליו. בגדי החזרה כבר יבשו והחליף אליהם.
חכה רגע! אתה ככה פשוט תלך? התרעמה.
מה קרה? הופתע, שוב שלח אליה את אותם עיניים בלתי אפשריות.
לפחות תאכל משהו! עבדת כל היום. רק תה שתית לא רצית להפסיק.
נדב הסס רגע, נופף ביד.
טוב, לא אסרב. תודה.
רות אכלה איתו חתיכת דג, אף שבלילה לא נוהגת. פשוט מצאה שהשיחה עימו נעימה. נדב היה איש שיחה נעים, חכם במיוחד, אבל היה בו משהו אבוד; תחושת חלוף לא עברה, לא שטופה, לא פגה גם בחום ובקרבה. כנראה בזה דרוש זמן.
נדב, מה בעצם קרה לך? סלח לי על השאלה.
שקע במחשבות ולבסוף אמר:
את יודעת, אם אתחיל לספר זה יישמע גיבורי, ילדותי, מוגזם. שמונה שנים שומע אני סיפורים כאלה. אבל שלי היה אמיתי אני לא בטוח שתרצי לשמוע.
אני פשוט מופתעת… שדווקא אחד כמוך, במצב כזה…
נדב הביט בה בריכוז, ואז קמו יחד כאילו בסימן מוסכם. נבהלו, נדב פסע אל הדלת, היא נעמדה בדרכו. למה שקרה הלאה לא ציפתה רות בגיל חמישים ושלוש. חשבה שתשוקה שייכת לצעירים בלבד אבל הלב שבער, הדהים.
אחר כך סיפר לה שמונה שנים קודם, ניסה להציל תלמיד שלו, מבריק אך ממשפחה הרוסה, שנקלע לחברה רעה. הילד לא רצה בכך, אבל לא מצא איך להיחלץ מהשכונה וסביבותיה. אז נדב, המורה, הלך להתמודד עם ראש החבורה. בחור בן עשרים ושתיים, חסר כל מצפון. אפילו לא הספיקו לדבר התקיפו אותו. אבל נדב התאמן בג’ודו מנעוריו; הפיל אותם מהר, אבל למנהיג לא היה מזל פגע חזק בקיר בטון, שבר את עמוד השדרה, ולא שרד. נדב עצמו הזעיק משטרה ומד”א, בטוח שהגרוע שיכול להיות האשמה בהגנה עצמית מוגזמת. בסוף הואשם בהריגה. שתים עשרה שנה קיבל, ריצה שמונה ויצא על התנהגות טובה.
וגם לשם, בכלא, אנשים חיים זה כל מה שאמר על התקופה.
כשהשתחרר, לא נשאר לו דבר. אימו נפטרה, דירתה נמכרה מזמן, חיה אצל אחיה. אשת האח דרשה “שלא יכניסוהו הביתה, אותו פושע”. אשתו של נדב עצמה גירשה אותו מזמן, התחתנה מחדש. נדב עזב את תל אביב לירושלים, גם שם לא מצא שקט או עבודה ראויה. ניסע לבקש עבודות זמניות בשיכונים ביישוב סמוך, אך נתקל בחשד, גועל, לעיתים אף עוינות קשה. עד שכבר לא נותר לו לאן ללכת ידיד שנתן לו לישון ביקש, בעדינות, שלא ינצל עוד את טוב ליבו.
כמה זמן? שאלה רות, עוקבת אחר נקודת האור מסיגריתו.
בערך שבועיים, ענה.
סיגריות עישן משלה. לרות נשארה קופסה, פעם בחמש שנים הייתה שואפת אחת. נדב רצה לקנות משלו אבל לא אפשרה לו. עכשיו חשבה רות, איך זה שבועיים להסתובב בלי בית.
בחושך, לאור הסיגריה הגוועת, היה קל יותר להודות במה שהסתיר. רות פינתה לו מקום במיטה שלה, לא יכלה עוד להכחיש.
יש לך תעודת זהות?
יש, חייך במרירות, אין לי כתובת. זאת הבעיה העיקרית.
נדב נשאר. היה להם טוב. רות עשתה לו כתובת זמנית, נדב מצא עבודה לא בתחום, אך שמח גם בזה: מוכר בחנות לכלי עבודה להתחלה זה מספיק. בסופי שבוע – עבד בהוראה פרטית, ואז התחיל לאסוף עוד ועוד תלמידים. כך, בשקט ושלווה, עברו חודשיים וחצי. ואז בנה של רות חזר מהצבא, לאחר שירות ממושך. התבונן, ואז קרא לאימו לשיחה מחוץ לבית.
אימא, את חייבת להפסיק איתו.
מה? תמהה רות.
כבר שנים לא התערבו אחד לשני.
אמרתי תיפרדי ממנו. הוא לא בשבילך. את מבינה שהוא איתך כי אין לו איפה לגור? את לא רואה? טיפשה את!
רות נתנה לאורי סטירה.
אל תתערב בחיי.
אימא, שכחת שאם תמותי, אני היורש. לא מתכוון לחלוק עם איזה גבר זר! ואם תתחתני איתו, הוא יקבל חצי!
למה אתה קובר אותי? זעמה רות, שום דבר אתה לא יורש, אני עוד אחיה ממך.
אל תכריחי אותי להקשות, אמא. אם תמשיכי ככה, אהרוס לכם את החיים. חושב רק על טובתי, לא עליך.
רות חזרה פנימה, עוצרת דמעות.
הוא שוטר? שאל נדב.
מצטערת שלא סיפרתי…
לא היית צריכה.
הוא חוקר בפרקליטות. הוא טוב, נדב. דואג לי.
מה תעשי? שאל נדב, בריכוז אחר.
רות ישבה אל השולחן. לא ידעה מה תעשה. אורי בשיא הרצינות מסוגל להרוס. אולי אפילו מעליל עליו, יכניסו שוב לכלא.
האביב כבר פה, אמר נדב. החלטת משהו? תני לי להציע הצעה.
רות הנהנה בדמעה. לא רצתה להיפרד מנדב. אבל גם לא רצתה לסכן אותו או את עצמה למען עימות עם בנה.
חסכתי כסף. לא שאלת אותי כמה. לא יספיק למגרש כאן, אבל קצת רחוק יותר כבר כן. נקים קראוון, ואז נבנה לאט-לאט את הבית. אמשיך ללמד, ואם לא אעבוד בכל מה שצריך. אבנה לנו בית בידי. מה את אומרת?
רות השתתקה מהתרגשות. הוא החל להילחץ.
אני מבין שאת רגילה לנוחות, אבל זה רק זמני. אחר כך אבנה הכול הכי טוב.
נדב… גם לי יש חסכונות. אוכל לעזור בבנייה אמרה לבסוף.
לא אדע לבקש את זה ממך.
אל תבקש. אני מציעה, בשביל שנינו.
נדב ניגש אליה, חיבק את ראשה לחזהו, ולחש לה משהו בשקט. רות הרגישה חום ואהבה, תחושת ביטחון. מי היה מאמין שתזכה לזה בגילם…
הם מיהרו לסדר הכול. עשו עסקה, נדב התעקש שרישום יהיה על שמה, אבל רות לא הסכימה.
לי יש דירה. זה שלא גרשוני לא אומר שאין לי כלום. ולך אין כלום. לא לא על שמי. זכור לי שיש לי בן “יורש”! אמרה בציניות.
הם הקימו קראוון, העבירו חשמל, ונדב עבד בפליאה בנה, ניסר, סידר. הסתבר שחסכונות רות לא הספיקו והחל לעבוד משולש בהוראה פרטית כמעט כל ערב, עד החזיקו את עצמו ואת הבנייה. כל שקל הושקע בבית. לבסוף, בקיץ, השתרעו על שמיכה בחצר, מביטים בכוכבים.
מה את מרגישה? חיבק נדב.
נשימה שנייה, ענתה.
אני מרגיש נשימה שנייה, צחק. את אמורה להרגיש אהבה שלי.
והיא הרגישה. איך לא?
יום אחד, לקראת סתיו, הגיעה רות לקחת עוד בגדים, סדינים, כלים. בבית מצאה את אורי במטבח עם סיגריה.
שלום, חמוד. אני רק באה לקחת כמה דברים. איך אצלך?
הביט באמו, זורחת ורזה, שונה.
אמא, מה קורה איתך? מדוע לא מתקשרת?
אצלנו לא נהוג. אתה בעבודה. תמיד אתה זה שמתקשר.
למה איני מוצא אותך בבית?
אני לא חיה כאן כרגע. הגעתי לקחת כמה דברים, מותר, נכון?
אורי נדהם. אמא שלו… השתנתה. לא רק מבחוץ. קלה, שמחה.
כשתסיים בית חדש, אזמין אותך, חמוד. עכשיו, אין לי זמן אמרה רות, חייכה ונשקה ללחיו.
אמא, מה נהיה איתך? קרא.
רות הסתובבה לצד, חיוך גדול על פניה:
נשימה שנייה, אורי. וגם אהבה! כמובן אהבה. להתראות, יקירי! אמרה, וצחקה, רצה חזרה.
הזמן דחק הם בנו בצוותא את דלת הכניסה החדשה.