יומן, יום שני, 22:15
גברת, שוב הבאת את הבן שלך לעבודה? אין לך מעט בושה? זה מפריע לנו, הוא מדבר בקול רם. כבר אמרתי לך פעם שאם תביאי אותו שוב, נפסיק עם השירות שלך!
המילים נפלו כמו אבנים כבדות. הן הדהדו לאורך חדר המדרגות, בין הצעדים העייפים שלי לבין רעש הסמרטוט הסחוט בדלי הפלסטיק הכחול, שכבר מלא שריטות וסדקים. היה ערב. התאורה נצנצה, הקירות הקרים רק העיקו עליי עוד יותר.
שמי שלומית, אני בן 39, אך העייפות ניכרת בי ומוסיפה שנים למראה שלי. בבוקר עבדתי שמונה שעות על הרגליים, מחייך בכוח ללקוחות. בערב אני מנקה את חדרי המדרגות, לא כי זה עושה לי טוב, אלא כי אין ברירה.
לצידי עמדה בתי נועה בת השבע, התרמיל על הגב, עייפה, נשענת על הקיר. לפעמים שואלת בלחש “עוד כמה נשאר לנו?” לפעמים רק מביטה בי בשקט, כאילו רצתה לומר “אני פה, אמא.”
השכנים שמבקרים אותי מבוגרים ממני. אנשים שאוהבים שקט, סדר, ערב רגוע. בשבילם הילדה שלי היא “בעיה”. הפרעה. מטרד.
הם לא יודעים שאין לי הורים שיעזרו לי. לא יודעים שכל חברותיי גם הן טרודות בענייניהן. לא יודעים שביום אחד אביה של נועה עזב בלי מילה, השאיר מאחור הבטחות ריקות ודירה שקטה מדי.
מאז הפכתי לכל עולמה של נועה. אמא, אבא, כל עמוד התמיכה. אני מקריא לה סיפור בלילה, גם כשהעיניים כואבות מהעייפות, ומעירה אותה בנשיקה על המצח, למרות שלבי כבד.
“הילדה עושה רעש,” מישהו הוסיף. “שומעים אותה. זה מפריע.”
הלב שלי התכווץ. היד שלי לפתה חזק יותר את המגב. רציתי לבכות, אבל התאפקתי. ידעתי שנועה מסתכלת עליי.
פניתי אליהם, זקוף, בקול רועד אבל כן:
“אין לי איפה להשאיר אותה… אבא שלה עזב אותנו. אני עובדת בבוקר, עובדת בערב. אני עושה הכול כדי שלא יחסר לה כלום. אני גם אמא וגם אבא. אם זה מפריע לכם אלמד, ואעזוב. מצטער.”
דממה נפלה. נועה אחזה בידי חזק, כאילו פחדה שאעלם לה אם תעזוב.
גברת שושנה מהקומה השנייה נאנחה. המבט שלה התרכך. לראשונה, היא ראתה ממול את האם שנשברת מבפנים כדי להחזיק את הילדה שלה למעלה.
“לא ידענו…” לחשה. “סליחה.”
באותו ערב, לא הייתי רק “המנקה”. הייתי שיעור. מציאות שמסתכלים עליה ושופטים מבלי להכיר.
מאז, השכנים הפסיקו לאיים. להפך. מישהו קנה לנועה טרופית. מישהו עודד שאפשר לשבת בשקט. מישהו חייך לנו.
הרגשתי קצת קל יותר כשחזרנו הביתה.
לפעמים, אנשים לא צריכים ביקורת. הם זקוקים לחמלה.
מאחורי כל אם עייפה מסתתר סיפור שאף אחד לא שאל עליו.
החלטתי לעצמי אל תשפוט אדם, לפני שהכרת את סיפורו.
ואם קראת זאת, אולי גם מישהו לידך זקוק היום להבנה הרבה יותר מאשר לביקורת.
