גברת, שוב הבאת את הבן שלך לעבודה? את לא מתביישת קצת? זה מפריע לנו. הוא מדבר בקול רם. כבר אמרנו לך פעם אחת שאם תביאי אותו שוב, נוותר על השירותים שלך!
המילים נפלו עליה כמו אבנים, נשמעות בחדר המדרגות בין הצעדים העייפים של ענת ורעש הסחיטה של הסמרטוט בדלי כחול, סדוק. ערב ירד. האור מהנורה בקושי האיר, והקירות הקרים רק הכבידו עוד יותר על ליבה.
ענת הייתה בת 39, אבל העייפות נתנה לה מראה מבוגר בהרבה. במהלך היום עבדה במשרה ראשונה שמונה שעות על הרגליים, מחייכת בכוח ללקוחות. בערב, הייתה מנקה חדרי מדרגות בבנייני מגורים. לא כי אהבה. פשוט מפני שלא הייתה לה ברירה אחרת.
לידה עמד הבן שלה. ילד בן שבע, ילקוט על הגב, מנומנם, נשען על הקיר. לפעמים לחש, “אמא, עוד הרבה נשאר?” לפעמים רק הביט עליה, בשקט, כאילו רצה לומר “אני פה, אמא”.
השכנים שהעירו לה היו מבוגרים יותר. אנשים שחיים משקט, שיגרה, ערבים שקטים ללא רעש. עבורם הילד היה “בעיה”. מטרד. חוסר נוחות.
הם לא ידעו שלענת אין הורים שיעזרו לה. לא ידעו שחברות שלה עובדות קשה בעצמן, כל אחת עם העולם שלה. לא ידעו שיום אחד אביו של הילד פשוט עזב בלי הסבר, משאיר מאחור הבטחות ריקות ודירה שקטה מדי.
מאז הפכה ענת להכל בשביל בנה. אמא, אבא, עוגן, בטחון. הרדימה אותו בערב עם סיפורים, גם כשהעיניים שלה בערו מעייפות. העירה אותו בבוקר בנשיקה, גם אם הלב שלה כאב.
הילד עושה רעש, אמר מישהו. אנחנו שומעים אותו. זה מפריע לנו.
ענת הרגישה איך הלב שלה נסגר. היד שלה לפתה את הסמרטוט חזק יותר. לרגע רצתה לפרוץ בבכי, אך התאפקה. היא ידעה שבנה מביט בה.
היא הסתובבה אליהם, בגב זקוף, בקול רועד אך כן.
אין לי עם מי להשאיר אותו… אבא שלו עזב אותנו. אני עובדת יום, עובדת ערב. עושה הכל שלא יחסר לו כלום. אני גם אמא, גם אבא שלו. אם זה מפריע לכם… אעזוב. מצטערת.
שקט ממושך השתרר בחדר המדרגות. הילד אחז בידה חזק. כאילו פחד שאם יעזוב אמא תיעלם.
הגברת מהקומה השנייה נאנחה עמוקות. מבטה התרכך. לראשונה ראתה מעבר לאישה עם הסמרטוט. ראתה אמא שמתפרקת מבפנים כדי להחזיק את בנה עומד.
לא ידענו…, אמרה בשקט. תסלחי לנו.
באותו ערב, ענת כבר לא הייתה רק “העובדת ניקיון”. היא הפכה לסיפור. לשיעור. למציאות שרבים שופטים מבלי להכיר.
השכנים הפסיקו לאיים. להיפך, מישהו הביא לילד מיץ תפוזים. מישהי אמרה שיכול להישאר בשקט. מישהו חייך.
וענת חזרה הביתה בצעדים קלים יותר.
לפעמים, מה שאנשים צריכים הוא לא ביקורת, אלא מעט הבנה.
מאחורי כל אם עייפה מסתתר סיפור שאף אחד לא טרח לשאול עליו אף פעם.
אל תשפוט לפני שאתה שומע את הסיפור.
אם המילים האלו נגעו בך, העבר הלאה אולי מישהו היום זקוק ללב מבין יותר מלשון שופטת.
