גברת, כשתסיים הזקן הזה את המרק הזול שלו, בבקשה תעבירי לי את השולחן שלו. אין לי זמן לבזבז! אני מרגיש נדיב היום, תעבירי את החשבון עליי.
אבל לזקן הצנוע היה איך להעמיד את העשיר במקומו, באופן שאיש לא ציפה לו.
במסעדה קטנה בשכונה של יפו, הזמן הלך בקצב אחר. היה זה מקום פשוט, חמים, שהריח תמיד מבצק חלה טרייה ומרק עדשים חם, מקום שבאים אליו לא רק לשובע, אלא גם לחוות בית.
וכל ערב, באותה שעה, הופיע הוא זקן עני, עם בגדים דהויים, ידיים סדוקות מעמל וינשוף בעיניו עייפות שהחיים הכבדים השאירו שם.
מעולם לא דרש דבר, לא התלונן, לא הפריע לאיש. תמיד התיישב בפינת המסעדה, שלף את כיפתו, שפשף את ידיו מקור, ולחש בחיוך רחום: “אפשר קערת מרק, בבקשה?”
המארחת כבר הכירה את כל הגינונים שלו. כל הלקוחות ידעו מיהו. חלק הביטו בו ברחמים, אחרים זלזלו, אך רובם קיבלו אותו כאילו היה רהיט נוסף דמות שאין לה עוד מה להפסיד, אך מקרינה שמץ של כבוד עצמי.
יום אחד, הדלת נפתחה בבת אחת ואוויר המסעדה השתנה.
נכנס גבר בחליפה מהודרת, שעון כסף נוצץ על ידו ומבט של מי שהתרגל לקבל כל מה שרצה מבלי להמתין. זה היה אליאב גלבוע, איש עסקים ידוע בתל־אביב, “אדם חשוב”.
כולם הגניבו מבט, המארחת חייכה חיוך מתוח, ובעל המקום יצא במיוחד מהמטבח לברכו. אליאב התיישב ליד חלון, הניח את מעילו כאילו המקום שלו, ואז הבחין בזקן.
אותו זקן בדיוק, לוגם את המרק שלו לאט־לאט, כאילו כל כפית היא ניצחון קטן. אליאב גיחך בביטול וקרא למארחת: “גברת כשתסיים הזקן הזה את המרק הזול שלו, תני לי את השולחן. אין לי זמן. אני נדיב, תעבירי גם את החשבון על חשבוני.”
המארחת השתתקה. לא מהנדיבות מהטון. היה בו לעג, לא חמלה.
הזקן שמע. כולם שמעו. הוא לא התרומם, לא התווכח, לא עורר מהומה. הניח לאט את הכף, והביט באיש החליפה. בעיניו לא היה כעס, אלא משהו עמוק וכואב הרבה יותר: זיכרון עתיק.
שתק כמה שניות. ואז, בקול רך, כמעט מלטף, אמר: “שמח לראותך בטוב, אליאב”
ידיו של אליאב קפאו. דממה ירדה על המסעדה. הזקן המשיך, בלי להרים קול:
“אל תשכח כשהיה לך כלום, אני הוא שנתתי לך מרק. באת מהשכונה, בבית עני, ובצהריים היית רץ אליי לאכול. לא נשכח איך התביישת ברעב שלך, איך חיפשת מחסה מהשכנים.”
עיניו של אליאב התרוצצו. הוא חיפש מוצא רק שכעת, הדרך החוצה לא עברה דרך הדלת, אלא דרך הלב שלו.
“שכחת אותי,” לחש הזקן. “וזה בסדר, אנשים שוכחים כשהולך להם. אך אני זוכר. היית ילד רעב, רועד מקור, בולע את המרק כאילו אלוהים שלח אותו.”
אליאב הידק את כף ידו על הכוס, אצבעותיו רעדו.
“לא לא ידעתי,” גימגם. אך אפילו הוא לא האמין לעצמו.
הזקן קם בזהירות. רגע לפני שעזב, אמר בשקט: “היום יש לך הכול ובחרת לצחוק על אדם אוכל מרק. זכור, אליאב, החיים עלולים להחזיר אותך, ביום מן הימים, בדיוק אל המקום שהצבעת עליו.”
ויצא.
איש במסעדה לא נשם לרווחה. המארחת ניגבה דמעה. בעלי המקום כבש את עיניו ברצפה. ואליאב גלבוע, שבמשך שנים היה האיש החזק בחדר, הפך לפתע קטן. כל־כך קטן.
הוא יצא לטובת הזקן. תפשו בכניסת המסעדה. “זקן בבקשה,” התחנן בקול שבור, “סלח לי.”
הזקן הביט בו ארוכות. “לא לי תבקש מחילה, אלא לילד שהיית זה שטמנת עמוק כדי להיראות גדול.”
אליאב השפיל מבט. ואז לחש: “בוא מחר ומחרתיים וככל שתרצה, המרק שלך תמיד עליי.”
הזקן חייך. לראשונה זה שנים, אפשר היה לראות בעיניו שקט.
כי לפעמים, אלוהים לא מעניש באובדן אלא בזיכרון, כדי להחזיר אותנו, בסוף כל הסיפור, אל בני־האדם שהיינו אמורים להיות.
אם קראת עד כאן, השאר והעביר הלאה אולי מישהו צריך לזכור היום, שאדם נמדד לא בממון, אלא בנשמה.
