עלמה, אחרי שאדון זקן זה יסיים את המרק הפשוט שלו, אנא תני לי את השולחן שלו, אין לי זמן לבזבז! אני נדיב היום, תעבירי אלי את החשבון שלו.
אבל לזקן העניו היה הפתעה כמה צלולה עבור העשיר המתנשא!
במסעדונת קטנה, בין סמטאות יפו העתיקה, הזמן התנהג כאילו שכח את השעון. הריח הלח של חלה טרייה התערבב בניחוח קדרת מרק חריף, והלקוחות לא באו רק לאכול באו להרגיש חום.
ובכל יום, בדיוק באותה שעה, הוא הופיע.
זקן, כפוף, חליפה ישנה, ידיים סדוקות משנים של עבודה, עיניים עייפות משיטפונות של זיכרונות שכמעט טבעו בו.
הוא לא דרש כלום.
לא התלונן.
לא הפריע.
התיישב תמיד בפינה ליד הקיר, שלף את כיפתו הדהויה, שפשף ידיים מהקור, ותמיד לחש בנועם לרחל, המלצרית של כל העולם:
אפשר את המרק… בבקשה?
רחל הכירה אותו בעל פה. כולם הכירו.
חלק הביטו בו ברחמים. אחרים בסלידה. אך רובם כאילו היה עוד שחר של השולחנות, חלק מנוף המסעדה, אדם שכבר אין לו מה לאבד, פרט לאותה גאווה שקטה שלא מתפוגגת.
בוקר אחד, הדלת נטרקה בצליל חד.
המסעדה עצרה את הנשימה שלה.
לתוכה נכנס גבר רחב כתפיים, חליפה כחולה כהה, שעון זהב זוהר, הליכה בטוחה של מי שמעולם לא ידע להמתין.
קראו לו יהונתן סגל.
כל העיר הכירה אותו.
איש עסקים, בעל נכסים, שם דבר. כשנכנס, כל סועדים לימדו את גבם לשבת ישר, רחל פיזרה חיוך מודבק, ובעל הבית עצמי יצא לדרוש בשלומו במאור פנים.
יהונתן התיישב ליד החלון, השליך את מעילו באוויר כבעלים של מסעדת תל אביב עד השורש. ואז עינו הרעה קלטה את הזקן.
הזקן לגם לאיטו מקדרת מרק השעועית, כל כפית לו היתה כמו פת לחם אחרי צום, או אולי כמו שופר נשמע מרחוק.
יהונתן דחק לרחל לבוא.
עלמה, אחרי שהאיש הזקן הזה יסיים, העבירי לי את השולחן ותוסיפי את החשבון שלו על שמי. אין לי פנאי לשטויות.
הנדיבות היתה מתוחה באוויר, אבל ההשפלה ברורה פי כמה. כל היושבים קלטו. גם הזקן.
אבל הוא? לא התרומם.
לא צעק.
רק הניח לאט את הכף, והביט ישר בעיניו של יהונתן. לא היה שם כעס, רק עייפות כבדת מאות שנים.
הזמן עצר.
הזקן לחש, קולו רגוע, כמעט אבהי:
טוב לראות אותך, יהונתן…
סגל הסיט ראשו בפליאה. השתיקה ננעצה בקירות.
הזקן המשיך מבלי להגביה קול:
אל תשכח שפעם, כשלא היה לך כלום, בדיוק פה… אני הזמנתי אותך למרק. באת יחף מבית עני, ורצת לשולחן שלי התביישת.
החיוך המהיר של יהונתן התעוות. פתאום, כולם ראו בו ילד קטן בפיגמה לא דמות שיש לפחד ממנה.
רחל קפאה.
היושבים התחילו ללחוש.
לא… זה לא יכול להיות… מלמל יהונתן.
חיוך עצוב הפציע בין קמטי הזקן.
בטח שכן. הייתי שכן של אמא שלך. זוכר איך התחבאת מאחורי שער הגינה, שלא אנשים יראו? רק קיווית שלא ישמעו שבאת כי היית רעב.
עיני יהונתן נדדו כאילו חיפשו פתח מילוט.
אין דלת, רק פתח בנשמה.
שכחת, לחש הזקן, ואני מבין. אנשים שוכחים מהר כשמצליחים.
אבל אותי לא שכחת.
היית הילד שרעד מקור וטרף את המרק כאילו יצא מהשמיים.
יהונתן הידק אגרוף סביב כוס המים, ידיו רעדו.
אני… לא ידעתי… מילמל, אבל בתוכו ידע הוא סתם ניסה לשכוח.
הזקן הרים עצמו, כל חוליה כמו משל.
לפני שיצא, עצר, ואמר רק זאת:
יש לך עכשיו הכול, ובחרת לבזות מי שרק אוכל מרק. זכור: יום אחד… אולי תיפול בדיוק במקום שאליו הצבעת.
ויצא.
במסעדה אף אחד לא נשם.
רחל שתקה בדמעות.
הבוס הביט בשולחן.
ויהונתן סגל האיש שחשב שהעולם מתחת לרגליו היה לפתע קטן. קטן כל כך.
הוא הלך בעקבות הזקן, תפס בו מחוץ לדלת.
סבא… הוא לחש, קולו נשבר, סלח לי.
הזקן נעץ בו מבט ארוך,
אינני הסולחן. תבקש סליחה מהילד שהיית, מהלב שקברת בשביל להרגיש גדול.
יהונתן השפיל מבטו.
ולחש:
תבוא מחר… ומחרתיים… וכל עוד ה ירצה.
המרק שלך לא יהיה יותר זול.
הזקן חייך.
ולראשונה נצנצה שלווה בעיניו.
כי לפעמים, הקבה לא מעניש אותנו בהפסדים,
אלא בזיכרונות
כדי שנחזור, רגע לפני השכחה, להיות בני אדם.
קראת עד הסוף? השאר ושתף הלאה כי אולי היום מישהו צריך לזכור: אדם נמדד בנשמה, לא בשקלים.
