גברת, בבקשה אל תכעסו עליי האם אפשר לקבל גם לי חלה מהטובה ההיא? שאלה תמר, האישה המבוגרת והפתוחה, את המוכרת במאפייה הקטנה על הפינה.
יש ימים שנראים כאילו נולדים עייפים. השמיים אפורים, האנשים ממהרים, האוטובוסים צפופים, והמחשבות כבדות מכדי שמישהו יחזיק אותן לבד.
לתמר, באותו סתיו הקר, היה רק מחשבה אחת בלבה:
«היום אקנה למאיר, הנדד הקטן שלי, מעיל חורף חדש, לא משנה מה יעלה».
מאיר, בן שבע, הנכד המתוק, היה ילד עדין עם עיניים גדולות וחמות, שלמד מוקדם מה משמעות המחסור. אמו נעלמה כשהיה עדיין צעיר, ואביו נעלם לפני שנים בעיר רחוקה, ללא כל סימן.
מאז הרגע ההוא, תמר החזיקה את מאיר קרוב אליה והצהירה לכל הסובב:
הוא שלי. אלוהים בחר בי לגדלו.
היא לא הייתה בעלת פנסיה גדולה, לא הייתה לה דירת יוקרה, ולא היה לה הרבה מעבר למעט חיסכון שנצבר בשנים ולב ענק. אך זה היה מספיק כל עוד מאיר היה לצידה והיה מה שהיו מכניסים אל השולחן, העולם כולו נראה נסבל.
המעיל של מאיר, עם זאת, כבר לא היה נסבל. הוא היה ישן, קיבל מהשכן לפני זמן רב. פעם היה חם ויעיל, אך היום הפערים והקמטוטים הפכו אותו למעיל מלא חורים. המילוי צף בתפרים, הרוכסן תקע באמצע, והרוח הקוראת חודרת מכל הפינות.
בערב קדם, תמר ראתה את מאיר רועד מהליכה מהבית ספר.
קר לך, מאמא? שאל.
לא נסה הוא להיראות אמיץ, על שפתותיו מצויין קרחת.
אז תמר קיבלה החלטה. באריזת נייר קטנה, שמוסתרת בארון, היה כמה שקלים שקיבלה בקושי: חלק מהפנסיה, חלק מתשלומי מזונות של מאיר, וחלק מהכנסות מזדמנות בעבודות ניקיון לשכנות.
«אין לי הרבה, אבל למעיל טוב זה מספיק. ואם נשארו מעט כסף לתרופות החודש אלוהים יטפל», חישבה היא לעצמה.
למחרת, עלה שניהם לאוטובוס והם נסעו לתל אביב. מאיר היה מתרגש, שכן הוא לא הגיע לעיתים קרובות למרכז ולא זכר מתי בפעם האחרונה נכנס לחנות בגדים «אמיתית».
גברתי, האם הכסף יספיק? שאל בקול קטן, מביט בחלון האוטובוס האדים.
אל תדאגי, נפתור זאת. העיקר שלא יקרה לך קר בחורף, השיבה תמר, מחזיקה בקפידה את התיק שבו הייתה ארנקה.
המרכז קיבל אותם ברחובות צפופים, חנויות מוארות ואנשים ממהרים עם שקיות קניות. תמר חיבקה את מאיר כך שמישהו לא יגנוב אותו.
הם נכנסו לחנות בגדים. מוזיקה נעימה נוגעה ברמקולים, אורות חמים, מדפים מלאים במעילים צבעוניים. מאיר נמשך למעיל כחול, מצופה ונוצץ.
תראה מה יפה! קרא בקול רם.
תמר חייכה בעיניים חמות, לקחה את המעיל וסכלה אותו מכל עבר, בדקה את המחיר. הרגליים שלה נרככו לרגע: המספר היה גדול ממה שדמיינה.
היא החזירה את המעיל למקום, מנסה להסתיר את האכזבה.
הוא יפה, אבל בואי נבדוק עוד, אולי נמצא משהו טוב יותר, אמרה בקול רך, מכסה את המחיר הגבוה.
הם ביקרו בחנויות נוספות, אך בכל מקום המחירים היו גבוהים, החיוכים רשמיים והמבטים עברו מעל בגדי תמר ומעל נעלי מאיר הישנות.
לאחר שעתיים, רגליה של תמר נעשו כבדות וליבה מלא דאגות.
«אם לא יספיק לי הכסף? אם נעבור חורף נוסף במעיל הישן והקרוע?» חשבה, מחזיקה את התיק חזק יותר אל חזה.
גברתי, קצת רעב לי, אמר מאיר בקול דמום, כאילו פחד שיאבדו גם המטבעות האחרונים.
בטח שאתה רעב, הלכנו כל היום בחנויות. בוא נלך למאפייה ונקנה חלה חמה. נחמם את הגוף וגם את הנפש, הציעה תמר.
הם הלכו למאפייה קטנה בפינת הרחוב. בחלון החלות נראו כמו קרני שמש זהובות ביום קר. המוכרת, צעירה עם לחיים אדומות, חייכה בנימוס.
שלום, מה ברצונכם? נשאלה.
מאיר ניצב על קצות האצבעות, משקיף על החלות.
תראו כמה יפהן! קרא.
תמר פנתה אל התיק כדי להוציא את הארנק.
שום דבר לא היה שם. חיפשה שוב, פתחה רוכסן גדול, אחרון, חיפשה במזכרת, במפתחות, במטלית, אך לא מצאה ארנק.
היא נתקעה, נשמה נקטעה.
לא זה לא יכול להיות לחשה, מרגישה שהאדמה נעלמת מתחת לרגליה.
המוכרת הסתכלה בתמיהה, מאיר בוהה בפחד. הרחוב המשיך הלאה, אדיש.
גברתי? מה קרה? שאלה המוכרת.
איבדתי את הארנק, גברתי הוא נעלם השיבה תמר.
כך נשבר לבה של האישה המבוגרת. כל הכסף למעיל, למזון ולתרופות נעלם. היא לא ידעה היכן, אולי בחנות, באוטובוס, ברחוב אבל נעלם.
הדמעות גברו בעיניה. היא הרגישה רוצה לברוח, להסתתר מפינה ולבכות כמו ילד. אך מאיר עמד שם, רעב ועם עיניים גדולות מול החלות החמות.
אז תמר עשתה מעשה שלא חשבה לעולם שתעשה. היא הדיפה מבט בושה אל המוכרת, פניו חמים, ולחשה בקול רועד:
גברת, בבקשה אל תכעסי עליי אבל אפשר לקבל גם לי חלה מהטובה ההיא? איבדתי את הארנק והילד רעב. מבטיחה שאחזור לשלם כשאמצא או כשאקבל פנסיה
השתיקה נמשכה. המוכרת החזיקה את המשקולת בידה לרגע, ואז הסתכלה על שני המבוקשים, ראתה את הבגדים הצנועים, נעלי מאיר השחתים, כפות תמר המוכנות לעבודה.
בלי לומר מילה, היא לקחה שני חלות גדולות, הכניסה לשקית והציגה לתמר.
קחו, גברת, מהן אני. ועוד שתיים לבית, לערב.
לא אוכל לקבל הגבילה תמר, הדמעות זולגות בחופשיות. זה לא הוגן.
עדיף שהילד יישאר רעב, אמרה הנערה בקצרה. והידע שלי? גם סבתי גדלה לבד. אם היא הייתה מבקשת חלה, הייתי רוצה שמישהו לא יתעלם ממנה.
מאיר אחז בשקית בשתי ידיו, כאילו היה זה אוצר.
תודה, גברת לחש במו
יצאו אל הרחוב הקר, חלות חמות בידיהם ולבבות משברים. תמר הרגישה אשמה וחוסר אונים.
«איזו סבתא אני, אם אפילו מעיל לא יכולה לקנות לו?» חשבה, בעוד הדמעות צורבות בעיניים.
התיישבו על ספסל קר מקידמת המאפייה. מאיר נשך לאט את החלה, ותמר הסתכלה לריק.
גברתי, אסוף כסף נוסף, אמר הילד בניסיון להיות איתן. המעיל יחזיק עוד קצת
לא, אימא. זה לא נורמלי לרעוד בחורף הייתי צריכה לדאוג לך יותר
קולה נקרע. היא לשפה ידיים בתפילה שקטה.
פעם ראשונה היא לא ידעה מה לעשות. אין לה תוכנית, אין פתרון, רק קור, בושה וכאב.
ואז, ברגע שהעולם נראה כאילו כבר לא רואה, הופיע אדם.
גברת! גברת! קרא קול גברי מאחור. תמר הסתכלה והבינה גבר כבן ארבעים, לובש מעיל יקר, עיניו חמות, אוחז במעט שחור בידה.
סליחה, האם את האישה שניסתה למדוד מעילים בחנות הפינתית לפני חצי שעה? שאל בחיוך.
תמר הקפצתה במחשבה.
כן כנראה
זה היה ארנקך? הוא היה ליד מדף הניסיון. חיפשתי, אך נעלם. טוב שהכרתי אותך מרחוק.
והוא הושיט לה את הארנק.
תמר הרגישה כאילו השמיים נפתחים למעלה. היא פתחה אותו בידיים רועדות, וכל הכסף היה שם, אף שקל לא חסר, אפילו התמונה הצהובה הקטנה של בתה הצעירה מחייכת במשטח הפלסטיק.
אלוהים ברוך, אדוני חשבתי שהכול נעלם, גם הכסף וגם התקווה לחשה היא.
הגבר היה מנהל החנות.
אל תדאגי. לא כולם נוגעים בדבר שלא שלהם. יש כאלה שמחזירים.
הוא הביט במאיר, שמחזיק בחלה כאוצר.
זה הנכד שלך? שאל.
כן, אדוני. מאיר. הוא גדל איתי לבד
הוא הנהן, כאילו מבין יותר ממה שמילים יכולות לתאר.
ראיתי אותו מביט במעיל הכחול, על המדף מימין. לא יכולתי שלא לשים לב.
תמר חייכה במבוכה.
הוא יפה מאוד אבל יקר, אדוני. אנחנו צריכים גם לחם, לא רק בגדים
הוא אסף את ידיו והציע משהו שישנה את היום, ולאטלאט את חייהם.
גברת תעשי לי טובה. חזרי לחנות וקחי את המעיל ההוא עבורו. אני משלם.
תמר קפאה, לא האמינה.
לא, איך אוכל?
הוא הרים את ידו, מונע ממנה.
אפשר. כשהייתי ילד, גם לי בגדקה גידלה אותי לבד. אני יודע איך זה לעמוד מול מזנון ולחשוש שהכסף שלנו יפגע בנו. תני לי לעשות זאת. בשבילך, בשביל מאיר.
הדמעות בעיניה חזרו, אך הפעם טעמו תודה.
אדוני אין לי מילים
לא צריך מילים. רק קחי את המעיל, והבטיחי למאיר שאנשים טובים קיימים. אל תשכח זאת כשיגדל.
מאיר, ששמע את כולם, תפס את ידו של הגבר.
תודה, אדוני אשמר על המעיל כל חיי, אמר בכובד לבו של נער.
הגבר חייך רחב.
תשמרו על הלב הטוב יותר מכל. המעיל יישחק, אבל מה תעשו למען אחרים כשיהיה לכם אפשרות זה מה שחשוב.
חזרו לחנות. המוכרת זיהתה אותם וחייכה כאשר ראתה את מאיר לובש את המעיל הכחול, שנראה כאילו נוצר עבורו.
תמר הציצה עליו, כאילו קיבלה עשרת שנים של בריאות. היא לא יכלה להסתיר את השמחה בעיניה.
ביציאה, השמיים אינם אפורים יותר. מאיר שם ידיו בכיסי המעיל החדש והלך בחיוך על המדרכה, ותמר הסתכלה עליו בהכרת טובה עמוקה.
גברתי, את יודעת מה אני חושב? אמר הוא בקול החלטי.
מה, מאמא?
שאלוהים רצון שהארנק נעלם כדי שנפגוש באנשים טובים כאלה. אם לא היה כך, לא היינו מכירים את המוכרת מהמאפייה ואת האדון מהחנות. אחרת לא היינו יודעים.
תמר חייכה ולחצה את ידו.
אולי את צודקת, מאיר. לפעמים מה שנראה כצרה גדולה הוא רק הדרך אל נס.
עברו שוב את המאפייה. המוכרת הוציאה יד, מאיר חייך והרים את שקית החלות שנותרו, כאות תודה.
בערב, בבית, כשכיסה את מאיר במיטה, נשקה אותו על מצחו.
אל תשכח אף פעם את היום הזה, מאמא. לא בשביל המעיל, ולא בשביל החלות. אלא בזכות האנשים שעזרו לנו כשלא ידענו מה לעשות.
לא אשכח, מאיר, הבטיח הוא.
ואולי, בעשורים הבאים, כשמאיר יראה ילד רועד לפני חלון חנות, או זקן עם מבט אבוד, יזכור את המעיל הכחול, את החלות החמות ואת הספסל הקר עם סבתו, ויבין שהכל אפשרי.
אז ימתוח יד ויאמר:
גברת, אדוני בבקשה אל תכעסו עליי תנו לי לשלם.
כי החסד שהציל את אותו סתיו קר בחייו של מאיר ימשיך לחמם חורפים רבים.
