גברת, בבקשה אל תיגעי בשמלה עם ידיים מלוכלכות! פלטה המוכרת בפניה של הזקנה…
אבל הזקנה הזאת ענתה לה בתשובה שהשאירה אותה המומה.
היה זה ינואר.
ינואר כזה קריר שחודר לך לעצמות, כזה שגורם לך להדק את המעיל אל הגוף, אפילו כשנדמה לך שאין כבר לאן.
קראו לה דבורה, כמעט בת שבעים. לחיים אדומות מקור, וידיים סדוקות מעמל ידיים שמעולם לא אחזו בעט יוקרתי או ענדו תכשיטים, אלא מגרפה, דלי, עצים לבעֵרה ודאגות בחיים.
היא הגיעה הרחק מהכפר, באוטובוס ישן שקפץ על כבישים משובשים, עם שקית קטנה ביד ומחשבה אחת גדולה בלב:
לקנות לנכדתה שמלה.
לא סתם שמלה.
הכי יפה שיש.
כי היום הזה היה מיוחד יום ההולדת של הילדה הקטנה שלה.
הנכדה האהובה שלי, זו שאני גידלתי לבדי, עם כל הלב וכל הנשמה שלי.
כשדבורה נכנסה לחנות שמלות בתל אביב, הרגישה מיד שהאוויר החמים והמבושם בפנים כאילו לא בשבילה.
המקום היה נוצץ, מלא שמלות צבעוניות, טול, סרטים ונצנצים.
לרגע… דבורה חייכה.
“זה מה שמגיע לילדה שלי…”
אך החיוך כבה מהר.
כי המוכרת… בוהה בה.
לא בעיניים טובות.
לא בכבוד.
במבט שאומר בלי מילים:
“מה את עושה פה בכלל?”
דבורה התקרבה בשקט לדוכן של שמלות ורודות.
אחת מהן הייתה פשוטה אך הייתה בה עדינות שלוכדת את העין.
היא שלחה יד בזהירות.
לא תלשה.
לא משכה.
רק נגעה במרקם בעדינות כמו אמא שנוגעת במצח של הילד הקטן שלה.
העיפה מבט על המחיר.
פתאום הופיעה המוכרת, נרגזת, מרימה את קולה, כאילו דבורה עשתה מעשה אסור:
“גברת, בבקשה אל תגעי בשמלה עם ידיים מלוכלכות!”
דבורה קפאה.
הידיים שלה… מלוכלכות?
אבל הן נקיות.
רק… עייפות.
סדוקות.
מלאות סימנים של חיים.
היא משכה לאיטה את היד, כמעט מתביישת שחלמה.
בלעה רוק בשקט ולחשה:
“סליחה… רק הסתכלתי…”
המוכרת הנידה בראשה בקרירות:
“אלה שמלות עדינות. אם את רוצה משהו, תגידי לי אני אראה לך.”
אבל דבורה הרגישה ש- “להראות” זה לא עם לב,
לא עם סבלנות.
הזמן עצר; היא עוד הביטה לשנייה בשמלה, ואז השפילה מבט.
רצתה כבר לצאת מהחנות.
עזבה רגל אחת לכיוון הדלת.
אבל משהו בפנים התקומם.
לא למענה.
עבור נכדתה.
הילדה אותה גידלה כמעט לבד.
ואז דבורה הסתובבה.
הרימה מבט.
והפעם לא היה בו בושה.
היה בו אמת.
“בחורה…” אמרה בקול רך, אך נחרץ,
“אלה לא ידיים מלוכלכות. אלה ידיים של עבודה.”
נראה שהמוכרת הופתעה.
דבורה המשיכה, הקול רעד מעט אך נותר יציב:
“אני מגדלת את הנכדה שלי לבד… מאז שהייתה תינוקת.”
“אמא שלה עזבה… ואבא שלה… כבר לא.”
“מאז… אני לא רק סבתא. אני גם אישה, גם אמא, גם אבא, ואני הכל בשבילה.”
בחנות שררה פתאום דממה.
דבורה הידקה את המעיל והעיניים הבריקו:
“לא יכולתי לקנות לה הרבה.”
“לא היה לי כסף לשמלות נוצצות.”
“יכולתי לתת לה רק אוכל, מחברות, ועצים לחימום בחורף…”
עצרה. הקול נשבר לה:
“אבל היום זה היום שלה.”
“היום… אני רוצה שתהיה לה שמלה יפה.”
“לפחות פעם אחת.”
המוכרת נאלמה.
הבעת פניה התחלפה.
כבר לא הייתה בזלזול אלא במבוכה.
הורידה מבט ולחשה:
“אני מצטערת… לא ידעתי…”
דבורה לא ביקשה רחמים.
לא רצתה שירחמו עליה.
רק עמדה זקופה, בפשטות של אישה מהכפר, גאה בעמל כפיה.
המוכרת נגשה לשמלה, נטלה אותה בזהירות, אמרה:
“היא… ממש יפה.”
“ואני חושבת שהנכדה שלך ראויה לטוב ביותר.”
היא הלכה לקופה, חזרה עם תג מחיר חדש:
“אני אתן לך הנחה.”
“זה לא כי אני מרחמת.”
“זה פשוט… לפעמים אנחנו שוכחים שמאחורי הבגדים מסתתרות גם סיפורים.”
“והסיפור שלך… גרם לי להתבייש בעצמי.”
דבורה מצמצה מהר, שלא תזל דמעה.
אחזה בשמלה בחיבוק כאילו היא קדושה.
ולחשה:
“תודה…”
“לא על ההנחה…”
“על זה שהקשבת לי.”
לראשונה המוכרת חייכה באמת:
“מזל טוב לנכדה…” אמרה.
“ואל תשכחי הידיים שלך הן הכי נקיות שיש בחנות הזאת.”
דבורה יצאה אל הקור התל-אביבי של ינואר, מחבקת את השקית קרוב ללב.
כי לפעמים…
ילד לא צריך שמלה יקרה.
הוא זקוק לאהבתה של סבתא שמוכנה לוותר על כל מה שיש לה כדי שיהיה לו טוב.
אם הגעת עד כאן, כתוב “כבוד לסבתות שמגדלות נכדים”
ותעביר את הסיפור הלאה אם גם לך עלה גוש בגרון כשלקרוא אותו.
