גברתי, את לא מבינה… הכלב הזה הוא ממש בעיה. הוא פראי ותמיד נובח על אנשים.
יום אחד בת ישראלית על כיסא גלגלים הגיעה למקלט לבעלי חיים בתל אביב, כשהיא נחושה לבחור את הכלב הכי מסוכן שם. כשהכלב ראה אותה, הוא החל לנבוח, אבל אז התרחש משהו לא צפוי…
אותה ילדה, שמה נועה, ישבה בכיסא הגלגלים בפעם הראשונה בדרך למקלט. מזמן חלמה על כלב שיוכל לא רק לשחק איתה ולהתלוות לה לטיולים, אלא גם להיות איש אמיתי בשבילה חבר תומך.
גלגלי כיסאה חרקו בעדינות לאורך מסדרון הבניין, כשנכנסה אל האולם הרחב מלא הכלובים.
הכלבים נבחו, קפצו, ניסו נואשות לזכות בתשומת לב. אלה נעו בזנבות מרוגשים, אחרים נבחו בקול, היו שקפצו אל הסורגים בתשוקה לצאת לחירות. נועה עצרה ליד כל כלוב, השקיפה בעיניים חוקרות, אך ליבה נותר אדיש. אף כלב לא נגע בנפשה.
היא כבר הרגישה שאולי באה לחינם, עד שבעיניה צדה פתאום פינה מוצלת. שם, בצל סורגי הברזל, שכבה רועה גרמנית.
הוא לא קפץ, לא נבח, לא התעניין באף אחד מסביב. כלב עוצמתי, גדול, עיניו החכמות מביטות למרחק, מנותק מהמולה מסביב.
“אותו אני רוצה,” אמרה בקול בטוח והצביעה על הרועה הגרמנית.
העובד במקלט הרים גבה בתמיהה.
“גב צעירה, את לא מבינה… זה כלב בעייתי מאוד. הוא פראי, נובח על כולם, אי אפשר להתמודד איתו. כבר שקלנו להרדימו.”
נועה רק חייכה, נענעה בראשה.
“כולנו עם חולשות משלנו,” אמרה ברגיעה והציצה על כיסאה. “אני רוצה להכיר אותו פנים אל פנים. תסתכל בעיניים שלו.”
“טוב… אם את מתעקשת,” נאנח העובד. “אבל את צריכה לדעת שזה עלול להיגמר רע.”
כשפתחו את הכלוב והובילו את הרועה הגרמנית לכיוונה, השתרר שקט כבד. אנשי הצוות עצרו את נשימתם, המבקרים התרחקו מחשש. כולם חיכו לרגע בו הכלב יקפוץ, ינהם, ינשך אותה, וכל הסיפור ייגמר רע מאוד.
הרועה הגרמנית עמדה מתוחה הרחק ממנה. אוזניה זקורות, עיניה קבועות בנועה היושבת על הכיסא. השניות נראו אינסופיות. לפתע נבחה הכלבה בקול והתקדמה מספר צעדים לכיוונה. הנביחה התגלגלה חזק בין הקירות. כולם התכווצו אפילו כיסו ידיים על פניהם כהכנה לגרוע מכל.
ואז הכלבה עשתה משהו בלתי צפוי.
היא התקדמה בזהירות, צעד ועוד צעד. הלכה לאט. נועה נשארה ישובה, מחייכת ונותנת מבט חם אל עיניה.
להפתעת כולם, הכלבה נצמדה בעדינות אל רגליה של נועה. היא רחרחה את הברכיים, נגעה קלות בכיסא ואחר כך נשכבה לצד כפות רגליה, עוצמת עיניים.
נועה עצרה נשימתה ולטפה אותה והכלבה לא ברחה, לא נשכה, אפשרה ללטף אותה. גם היא נשפה ברוגע, לעצמה, נרדמה שם לרגלי נועה.
סביבם שרר שקט מוחלט. איש לא האמין למראה עיניו. מישהי אפילו לחשה: “בחיים זה לא קרה… הכלבה הזאת תקפה את כולם, אף אחד לא רצה להתקרב.”
נועה רכנה לעברה ואמרה בשקט: “עכשיו את שלי. מהיום אנחנו ביחד.”
ובאמת, באותו ערב הן חזרו יחד לבית של נועה הילדה והכלבה ה”פראית” שכל תל אביב פחדה ממנה.
אל תשכחו לעקוב אחרי כדי לא לפספס סיפורים מרגשים כאלה. תרגישו חופשי לשתף, להגיב ולתת לייק!
