בפארק הירקון, בחוץ של תל אביב, הלכה ג’וליה עם חברה הטובה, אורית. פתאום הם ראו זוג אישה וגבר מתנשקים בחום, הוא לחשש לה משהו באוזן, היא חייכה כאילו העולם כולו היה זהב. ג’וליה עברה מבט רחב ופתוח, לא יכלה להסיר את העיניים מהזוג, והקול של אורית נגע במוּת נדהם:
ג’וליה, מה קורה? ג’וליה!
ג’וליה חייכה, חיברה:
כלום, בואי נמשיך.
הן נפרדו, והיא חזרה לביתה, והלב רעד כאילו חלום בלתי אפשרי.
אחר כך, אחרי שיעור במכללה, הן החליטו שלא ללכת ישר הביתה.
ליטל, בואי נצא לדרך ביער!
כן, לפני שהשמש תחלוף, אמרה ליטל.
הן הלכו בשבילי הפארק שלא היו על המפה, וההיגיון של היום התערבב בצבעי עננים.
במהלך ההליכה, זוגות מאוהבים קיבלו מבטים קינאתיים של המבקרים, אך אף אחד לא שם לב אליהן. פתאום הן הגיעו לשביל ריק והרגישו את העיניים של ג’וליה נעולות על זוג נוסף גבר מבוגר, ידיו מתוחות סביב האישה, הוא לחשש לה סוד באוזנה, והאישה חייכה למוות. ליטל הביטה ברגיעה, ואז חייכה:
ג’וליה, את מתבוננת.
לא, רק הייתי… אין לי דבר, אמרה ג’וליה והמשיכה בריצה.
הן יצאו מהפארק, ג’וליה הלכה לבד, ראשה מטושטש כמו תקרית של חולם. היא דמיינה את אביה, אורי, עם האישה על העץ, הוא לוחש לאותה אוזן, ולא מבחין בכלל בנוכחות בתו.
אבא, איך זה ייתכן? איך יכולת? אהבתי אותך כל חיי.
היא חזרה הביתה מאוחר, והאם, מאיה, קראה בקול חמור:
שבי לארוחת ערב! לא תחכי לאבא!
ג’וליה הלכה לשטוף ידיים, אבל האבא עדיין לא חזר. היא אכלה, נזלה לפני המחשב, ולא מצאה מילה לשיר. התמונה של הזוג ביער חזרה בתודעה שלה כמו תמונה משקפת בחלום.
מחשבותיה קיבלו קו חדש: האם האמא האמיתית של אבא, דנה, תחשוב שהיא תזכה באביה? היא פתחה את הדלת של הקול:
סליחה, אהובה! היום היה כבד,
קולו של אורי.
מאיה הוסיפה:
ימים קשים כבר רק בסוף החודש!
אורי נכנס לחדר של ג’וליה בדיוק ברגע שהוא רצה לנשק, והיא דחתה אותו:
לך, האוכל מתקרר!
הדיאלוג המשיך בטון של מציאות מעוותת, והאב חזר למטבח, ניגש אל הקפה, ואמר בקול רך:
קחי קפה, אני מחכה.
ג’וליה שתתה, חזהה את האב, וקראה בקול חלום:
בוא, אבא!
הם הלכו בשקט, והאב שואל:
את כועסת עלי?
אולי, אבל אני עדיין אוהבת אותך, אמרה ג’וליה, כאילו היא רק עכשיו מצאה את המילים.
הם צחקו, אך כל אחד חזה במבט אחר משלו.
אחכה לך בצהריים, הבטחת לעשות סופ”ש יחד,
היא נחתה מאחורי שיחים, חיכתה שיבוא, אבל הוא הלך בכיוון שונה. הם הלכו במשך זמן ארוך, בלי להסתובב, עד שהגיעו לבניין ישן. הוא עצר ליד עץ, הוציא טלפון וקרא.
אישה נראתה כמה דקות אחר כך, והיא נראתה יפה כמו צמח בר, ג’וליה החלה לחשוב בקול רם:
איך היא יקרה יותר מאמא?
הוא ניסה לנשק אותה, הם הלכו יד ביד אל פינה של רחוב ריק, ישבו על ספסל והחלו לשוחח ברצינות, לפני שקיבלו נשיקה ארוכה. ג’וליה צפתה מרחוק, הלב שלה מלא בכאב.
היא חזרה אל הבית, והקול של דנה נשמע שוב: היא יצאה מהמדרגות עם שק מלא פסולת. ג’וליה רצתה לעקוב אחריה.
היי! חצתה את הדרך.
מה קורה? שאלה דנה במבוכה.
אם תפגשי שוב את אורי, אני אגרום לך להרגיש
מי את? שאלה דנה.
ג’וליה שלפה את הטלפון, הקלידה מספר, ולחה בקול של אביה:
דנה, אנחנו לא ניפגש יותר.
היא קראה למספר, ושמעו את קולו של אורי:
דיאנה, למה?
כי יש לי משפחה, ואני אחזור אחרי הלימודים.
באותו הרגע, ג’וליה חזרה הביתה, אביה ואמא שלה אוכלים ארוחת צהריים בשקט, מדברים על עניינים יומיומיים.
מה זאת הרגשה של שמחה כזאת? שאלה מאיה.
אתה אוהבת אותי? שאלה ג’וליה.
אוהב! ענה אורי.
והאם גם את, מאיה? המשיכה.
אוהבת! השיבה.
הכל נגמר בחיוך רחב של המשפחה, כשקול הקפה מתמזג עם צחוק הילדים והקולות של העיר מתרוממים ברקע, כמו חלום שממשיך לרחף.
