בשעה שבע ורבע בבוקר שמעתי רחש של תיבה נסגרת. עייפה קמתי מהמיטה, בטענה שהבעל, יותי כהן, מתארגן לנסיעה עסקים. במקום זאת מצאתי אותו במעון, מעיל כבד וצלחת נסיעה ביד, פניו חצויות כאילו הוא מתרגל את המשפט שיבא באותו רגע.
אני עוזב כינה, בלי להסתכל אליי. אל נועה.
קפאתי במקום. כמה שניות עברו ובאמת לא הבנתי על מי הוא מדבר. ואז תמונה חדורה כמו תמונה באלבום: נועה מזרחי, החברה שלו במשרד, שהייתה איתי באותה השולחן באירועי הברביקיו, שהייתי מנחמת אחרי הגירושין, שהייתי משאילה לה ספרים. נועה, שהייתה לי אמינה.
הכל החל כמה חודשים לפני, מבלי שהייתי מבחינה ברמזים. יותי חזר הביתה מאוחר, מתיימר שיש לי פרויקטים שמסתכמים. בסופי שבוע קיבל פגישות עם לקוחות.
לפעמים שמתי לב שהוא מחביא את הטלפון בכיס ברגע שנכנסתי לחדר. ניסיתי לשכנע עצמי שהכל סתם, אחרי שלושה עשורים של זוגיות, הוא היה כמו חלק מהכיס שלי.
החלק הקשה ביותר הגיע כשנודע לי שהיא הייתה קרובה אלינו כל הזמן. היא הייתה באורחות ההולדת שלנו, ראתה אותנו קונים שולחן אוכל חדש, שמחים עם הילד ארוחת ערב של שבת. היא ידעה מי אני בעיניו, ובכל זאת
השבועות הראשונים אחרי שעזב היה כמו סיוט ער. טלפונים רצים, שאלות אם זה אמיתי. הרגשתי בושה כאילו האינפידיל היה אשמתי. הלילות היו קשים במיוחד קמו מתוך השינה עם תחושה שהוא ייכנס לחדר, ישכב לידי כאילו שום דבר לא קרה. במקום זאת היה רק דממה.
יום אחד ניגשתי לחנות קניון מלחה, והבחנתי בהם יחד. הם לא התחבאו. היא לבשה מעיל שהייתי פעם מחבבת עליו, והוא אחז אותה ביד באותו האופן שבו הוא היה מחזיק אותי. ברגע זה חשבתי שזה סוף המבוכה ראיתי הכל שהייתי צריכה לראות.
התחלתי לאט לאט לשקם את עצמי. צעד ראשון שינוי תסרוקת. צעד גדול יותר נסיעה לבדה לסוף השבוע לים, לחוף הים הקיבוצי. כשצפיתי בגלים, הבנתי שלמרות שאיבדתי את יותי, קיבלתי משהו שלא היה לי שנים חירות להחליט רק בשבילי.
המפגש עם נועה הגיע פתאומית. עברו כמעט שלושה חודשים. נכנסתי לבית קפה מזרחי, היא ישבה בפינה. מבטנו נתקע, נשארה שתיקה למספר שניות. לא ידעתי מה היא מצפה שארוץ, אשבור קונסולה? במקום זאת ניגשתי, מביטה ישר לעיניה.
את יודעת מה הגרוע ביותר? אמרתי בקול רגוע. לא זה שלקחת לי אותו. אלא שעברו שנים ואת הייתה בכל ביתי, מביטה לי בעיניים, מתכננת זאת במוחך.
לא ענתה. הפנתה מבט elsewhere. והלכתי, מרגישה בפעם הראשונה שזה אני שעוזבת. לא מפי יותי, שהיה כבר הלך זמן, אלא מכל מה ששיחק אותי הבושה, תחושת ההפסד, האשליות.
היום אני מבינה שה27 השנים לא עברו לשווא הן נתנו לי כוח שלא הערכתי קודם. הן לימדו אותי שהבגידה לא מסיימת חיים, אלא רק פרק. ועכשיו אני יודעת שהנקמה הגדולה ביותר איננה שנאה, אלא אושר והיום אני מתחילה לכתוב אותו מחדש.
