רוני גידלה לבדה את שתי בנותיה. אביהן נפטר כשהיו קטנות, ורוני מעולם לא נישאה שוב. היא חששה שמא בעל חדש יפגע בילדותיה, ואם הייתה צריכה לבחור בין זוגיות לבין בנותיה, היא תמיד הייתה בוחרת בילדים.
איילת הייתה הבכורה, ורות הייתה הצעירה. כך קרה שאיילת התחתנה מוקדם וילדה בת בשם הדס. אחרי הנישואין עברה איילת לדירה של בעלה, אך הזוגיות לא החזיקה זמן רב. כעבור כמה שנים, עם ילדה קטנה על הידיים, חזרה איילת לבית של רוני.
רות, אחותה הצעירה, נטרפה קצת על איילת. היא חשבה שאיילת חזרה בכוונה לבית של אמא כדי לגרום לה לעזוב את הדירה. אבל היא טעתה איילת הייתה חולה מאוד, וקיבלה אבחנה של סרטן. הדס נשארה בטיפולה של סבתה.
גם רות כבר הייתה נשואה אז, עם שני ילדים. אחת הקרובות של רוני, דודתה המבוגרת, העמידה לרות דירה קטנה בתל אביב לרשותה. בלי לחשוב יותר מדי, הדודה רשמה את הדירה על שמה של רות, תוך הבטחה שאם יקרה משהו לא תטען לדירה בבית של רוני.
איילת נפטרה כשהדס הייתה בת שבע עשרה. אחר כך חלתה גם רוני. יום אחד נכנסה רות לבית ושאלה את רוני: “מי תקבל את הדירה שלך אחרי שתלכי?”
“איך מי?” ענתה רוני. “הדס תקבל אותה. היא לבד, אמא שלה איננה ואביה לא בתמונה. היא לא יכולה להישאר בלי קורת גג.”
“מה פתאום,” התרעמה רות, “הדס היא רק הנכדה שלך, ואני הבת שלך! וגם לי יש שני ילדים. הדס תגדל ותרכוש דירה משלה. תחזירי לי את הדירה שלי!” רות הרימה את קולה.
“לא,” השיבה רוני בשקט. “סיכמנו אחרת מזמן.”
“אם ככה, אני לא אדרוך פה יותר.”
רות לא התעניינה אם הדס מצליחה להכין שיעורים או אם היא מצליחה לדאוג לרוני החולה. מאז שלא קיבלה את הדירה, הפסיקה כל קשר עם אמא שלה.
ולפעמים, מתוך מריבות על רכוש, אנחנו שוכחים את הערכים החשובים באמת משפחה, חמלה ואהבה. בסופו של דבר, הבית הוא המקום שמחבר בינינו, והרכוש חולף, אבל הקשר והלב הם אלה שנשארים.
