אמא שלי נפטרה כשהייתי רק בן שמונה. אבא שקע בשתייה, ובבית שלנו לעיתים קרובות לא היה מה לאכול. הייתי מתחנן בבית הספר לקבל אוכל, לא הצלחתי בלימודים, לבשתי בגדים פשוטים ובלויים, ובסוף זה משך תשומת לב.
פקידי רווחה לילדים הגיעו אלינו כמה פעמים, ובקרוב אבא נדרש לעמוד בתנאים מחמירים, שאם לא יעמוד בהם, היה עליו להסתכן באובדן הזכויות שלו כהורה. למזלנו, אבא התעשת, הפסיק לשתות, והבדיקות הבאות עברו בשלום.
כעבור זמן מה, אבא סיפר שהוא רוצה שאפגוש אישה שהוא מחבב. נסענו אל דודה מירה בתל אביב. הייתי בחשש לקראתה הזיכרון מאמא שלי עוד כאב לי, ולא ממש הסכמתי עם הבחירה של אבא להצטרף לדודה מירה.
כשפתחתי איתה בשיחה, מיד הרגשתי את החום שבנפשה. התחברתי עם בנה אמיר, שהיה גדול ממני בשנה, והתחלנו ללכת יחד לחוג ספורט בשכונה. אבא שמח ששרדתי את המפגש, חודש לאחר מכן עברנו לגור יחד עם דודה מירה, ואת הדירה שלנו השכיר אבא כדי שיהיה לנו מקור הכנסה נוסף.
אבא לא הספיק לקשור את עצמו למירה בחוזה הנישואין הוא נהרג בהיותו בדרכו הביתה, מפגיעת מכונית שנהגה תחת השפעת אלכוהול. באופן רשמי, לא הייתי קרוב משפחה של דודה מירה, והרווחה לקחה אותי לבית הילדים בירושלים. כשעזבתי, מירה הבטיחה שתעשה הכל כדי להשיב אותי אליה.
היא עמדה בהבטחתה, ובתוך חודשיים חזרתי אל ביתה. אותם חודשיים הספיקו לי להכיר היטב את האווירה הקשה בבית הילדים, והוקרתי מאוד את מירה על כך שלא ויתרה עלי, והפכה עבורי לאם שנייה אמיתית. כשקראתי לה ‘אמא’, ראיתי לא פעם דמעות בעיניה, מירה היא אישה נפלאה והבן שלה אמיר אח אמיתי בשבילי.
היום, כשכולנו כבר מבוגרים ויש לנו משפחות משלנו, מירה אמא שלנו נשארה האדם הקרוב ביותר לי ולאמיר. פעמיים חמות, ולא פעם אחת הייתה מריבה בינה לבין הכלות שלה, אף אחת לא קראה לה ‘חמות’. גם אשתי וגם אשתו של אמיר קראו לה ‘אמא מירה’, בזכות טוב ליבה וההבנה שלה. וכל פעם שאני שומע את הכינוי הזה, אני רואה שוב את האור והשמחה בעיניים שלה, כאילו לקחו אותה חזרה אל ימי ילדותינו.
