בת אחת לשתיים
אהבה בין תמר ונתנאל נדלקה כמו גפרור בשבת מיידית, בלי שום הכנה מראש. חודש של דייטים, פתאום באמצע כוס קפה באלנבי הוא אומר:
תמר, בואי תהיה אשתי.
היא כמעט נשפכה מהכיסא.
מה? איך אשתי? בקושי חודש אנחנו יחד!
וזה משנה? חודש הספיק לי להבין שאת הגורל שלי. לא צריך יותר! בשבילי אין אחרות, אני רואה רק אותך
יו, נתנאל, את האמת… אני מסכימה, ציחקקה בקול רך וחיבקה אותו.
תמר, אולי קצת מיהרת? חקרה אמא שלה, לא בטוחה אם הבת לא פזיזה מדי אולי את בהריון?
אמא, נו, זה לא זה. פשוט נתנאל אמר שהוא לא יכול בלעדי, וגם אני יש לנו אהבה כזאת, אמא.
די מהר כל הסקפטיות של המשפחה והסביבה נמסו. ראו שמדובר בזוג שנורא אוהב אחד את השנייה, שאף אחד לא מתקרב לרמה של הרוך של נתנאל או הדאגה של תמר.
אהבה אמיתית, בלי שום משחקים, רק שהחלום הגדול ילדים לא ממש מתממש. ההיריון, שכל כך ציפו לו, לא הגיע.
נתנאל, אולי כדאי שנבדוק מה הולך אצלנו, אולי יש סיבה שאני לא מצליחה להיכנס להריון.
יודעת מה, הולכים זרם מיד, כמו תמיד.
היו תקוות, רופאים, נסיעות, תפילות אצל הרנטגן ועל יד הכותל אבל בסוף, אין הריון.
תמר, חשבתי, אולי ניסע לבית ילדים, נבחר ילד ויגדל אותו כאילו הוא שלנו?
אני מסכימה! בדיוק חשבתי על זה, אבל פחדתי שתגיד שזה לא מתאים לך. גם לי זה חלום…
יאללה, נוסעים. אני יודע איפה, בדרך הביתה מהעבודה אני תמיד עובר ליד בית ילדים בתל אביב, וככה בעצם עלה לי הרעיון.
הם מגיעים לבית הילדים, עשרות ילדים מתבוננים בחשדנות. פתאום ילדה בלונדינית, עם עיניים תכלת, רצה לתמר ותופסת לה את הברכיים.
אמא! קראה הילדה, ותמר פשוט לא הצליחה לזוז.
ככה נכנסה לבית שלהם הבת, ונקראה ליבי ילדה מלאת שמחת חיים, צחוקה מטרטר כמו מים בים המלח. תמר סוף סוף הרגישה, באמת, שהיא אימא. נתנאל גם איבד את השפיות על בתו.
חייהם היו טובים, אפילו מושלמים. במושב קטן בשרון כולם הכירו את כולם, ובטח גם ידעו שלליבי היא בת מאומצת. כשהייתה קטנה, לא היו בעיות, אבל עם השנים, כשהתחילה ללמוד בחטיבת הביניים, מישהי לחשה לה שהיא לא ממש בתם הביולוגית.
ליבי הייתה אז בת 14, חזרה הביתה, ועשתה בלגן.
למה לא אמרתם לי? למה הסתרתם? אני יודעת שמצאתם אותי בבית ילדים!
ליבי, תירגעי! רצינו לספר לך, אבל חיכינו שתהיי בוגרת, שלא תיקחי את זה קשה. אבל תמיד פחדנו שיהיה מי שיספר…
ליבי בכתה, השתוללה, אחר־כך השתתקה, ואז נהייתה מרירה, ובגיל ההתבגרות זה בכלל נהיה בלאגן. היא דיברה לא יפה, טרקה דלתות, פעם גם צרחה.
ואז, משום מקום, מגיע אסון. נתנאל נהרג בתאונה בדרך מבאר שבע, עם החבר מהעבודה דווקא לפני חנוכה, בסופה קשה. תמר לא הצליחה להתאושש כששמעה על מותו.
נתנאל היה בטיולים לעבודה כל הזמן, וכשהתעכב, שלח גלויות (אז לא היו וואטסאפים). אחרי מותו, תמר הייתה בת 46. ליבי במקום לתמוך באמא, השתוללה עוד יותר. הלכה לה, נעלמה, לא הקשיבה, דיברה לא יפה.
תמר ניסתה בכל כוחה למצוא שפה משותפת, בכתה, התחננה, אבל בקול לא צרחתי אף פעם. כך נמשך ונמשך. ליבי גדלה מהר, ובסיום התיכון הודיעה:
אני עוברת לעיר, בביטחון מוזר.
ללמוד?
לא. אני הולכת לחפש את אמא הביולוגית שלי…
תמר נבהלה:
למה, ליבי? אני לא מספיק אמא בשבילך?
ליבי הסתכלה בחלון, שתקה.
אני חייבת לדעת מי היא. אני צריכה להבין למה ויתרה עלי, למה עזבה… יש לי זכות לזה.
יש לך, אמרה תמר, יודעת שזה מלחמה אבודה.
כמעט בת 19, ארזה תדברים, נתנה נשיקה על הלחי, הבטיחה לבקר. הלכה לתחנה. ותמר רק הסתכלה במבט עגום. נשארה לבד.
חולפות שנים. הימים זוחלים. תמר כבר בפנסיה, בחורף הארוך היא מפשפשת בגלויות מנתנאל, כולן בקופסת שוקולד ישנה, עם סרט של חנוכה. יש אולי עשר, האחרונה על ידה, שלח אותה עם ענפי אשוח (באמת, ייבא מהגרמני): “תמרי, אני נשאר עוד שלושה ימים, מתגעגע, נתנאל”.
העבירה אצבע רועדת, חיבקה אותה אל הלב. המון שנים עברו, הרבה שינויים, עשרים וחמש שנה מאז התאונה.
יושבת ליד חלון, שוקעת בזיכרונות. פעם הייתה יוצאת לספסל ליד המכולת, מדברת עם השכנות, עכשיו, רק לסופר וחזרה.
החלון מכוסה, תיבת הדואר ריקה, בבית שקט. יש רגעי אושר כשבתה ליבי מגיעה עם הילדים, אבל זה לא קורה הרבה. אחרת, תמיד לבד. על שידת עץ עומדת תמונהנתנאל אוחז בליבי הקטנה, שניהם מחייכים.
אוף, נתנאל, עזבת אותי מוקדם מידי, השארת אותי לבד, מדברת לתמונה. ממש לבד.
שקט בבית, רק טישקה (החתול נקרא על שם מאכל בוכרי) קופץ מן החלון, מדי פעם שואג ליד הבעלים. תמר מאכילה אותו, שותה תה, מחליטה היום ללכת לסופר, חולפת על התמונה.
כשפתאום, דפיקה בשער.
היא נזכרת איך ליבי הודיעה פתאום שהיא עוזבת לחפש את אמה. שוב מדמיינת את אותו בוקר אפור. יושבת במטבח עם תה, ואז שוב, דפיקה.
נעלה נעליים, שמה על עצמה צעיף, יצאה לחצר, פתחה את השער. אישה צעירה עומדת, מבט עצוב.
שלום… את תמר? אמרה בקול רועד.
כן, ואת מי את?
האישה נראתה לחוצה, העבירה רגל כף לכף.
אני אמא של ליבי… כלומר השנייה… בעצם הביולוגית… שמי שירה… התבלבלה.
לתמר נהיה קר בחזה. מבולבל, הרי ליבי רק נסעה, והנה אמה מופיעה כאן?
רגע, קרה משהו לליבי? היא מצאה אותך?
שירה דיברה מהר ובהתרגשות:
ליבי עכשיו בבית חולים, בתל אביב, משהו בְּקיבה שלה… טיילנו בפארק, פתאום החזיקה בבטן והתיישבה, החוירה, קראתי למד״א מיד.
עמדו, שתקו רגע.
ליבי מצאה אותי מזמן, רק פחדה לגלות לך, שירה דמעה.
אוי, למה אנחנו עומדות כאן בחוץ, בואי לבית, תמר התעוררה. תיכנסי.
מזגה תה לשירה, התיישבו ליד שולחן. שירה מספרת:
הייתי ילדה, טינאג׳רית, כשילדתי את ליבי. ההורים היו נורא נוקשים, הכריחו אותי לוותר עליה. החבר ברח מהרגע ששמע שאני בהריון, ההורים איימו שיזרקו אותי עם התינוק אם לא אחתום ויתור בבית החולים… חייתי עם זה כל השנים… עכשיו זה לא הזמן… ליבי ממש התחננה שתבואי לבית החולים.
תמר קמה במהרה.
למה היא לא התקשרה אלי?
גנבו לה את הטלפון, בעצם את התיק. אחרי שגררו אותה באמבולנס, התיק נשאר על הספסל, עם המסמכים. כשחזרתי לשם כבר לא היה…
אוי, הילדה שלי מסכנה, לחשה תמר.
היא נתנה לי את הכתובת שלך במפורש, אמרה: “תמצאי את אמא שלי”.
שקט. מבטים נפגשו, לא היה ביניהן שום כעסרק דאגה וקצת עייפות.
נוסעות, קבעה תמר. נעלה את הדלת במפתח, נסעו מהר.
אוטובוס ישן עשה את הדרך כמו הליכה במדבר, תמר ושירה שתקו, ואז התחילו לדבר.
גם אני לבד, נאנחה שירה. בעלי נפטר לפני שלוש שנים ממחלה. חיינו שנים יחד, אבל לא הצלחנו להביא עוד ילדים, נראה לי שאלוהים העניש אותי על הוויתור על ליבי. זה העונש שלי…
אז בעצם, מלבד ליבי אין לנו אף אחד אמרה תמר.
יוצא ככה… בת אחת לשתיים. שירה חייכה בעצב.
בכניסה לבית החולים:
למי באתן?
לבת שלנו, ליבי כהן, ענו שתיהן יחד.
מי אתן בשבילה?
אמא! שוב ביחד. הסתכלו זו על זו ופרצו בצחוק.
שתי אמהות? טוב, כנסו.
ליבי הייתה חיוורת, נשכבת במיטה עם אינפוזיה. ראתה אותן חייכה.
אמא… וגם אמא… לחשה.
תמר נשקה ראשונה.
שקט, ילדה. אני כאן, שירה התיישבה ליד.
עכשיו הכל בסדר, ילדה, את לא לבד, סידרה לה את השמיכה, אמרה שירה.
ישבו הרבה זמן, דיברו פתוח.
מאז יש לליבי שתי אמהות, אחר כך הופיע גם בעל ושני בנים. ולתמר ושירה בת אחת לשתיים. לפעמים נפגשים כולם יחד.
תודה שקראתן, על התגובות והעידוד. מזל טוב לכולן!
