בת אחת לשניים

יומן שלי, יום שלישי, 14:00
בין דנה לקובי הכל התלקח מהר מאוד אהבה ממבט ראשון, ממש. כבר חודש שאנחנו יוצאים, ובפגישה האחרונה הוא הסתכל לי בעיניים ואמר:
“אולי תינשאי לי, דנה?”
נדהמתי: “מה, להתחתן? אנחנו יחד רק חודש!”
“אבל זה לא משנה,” הוא חייך. “חודש הספיק לי כדי לדעת שאת הגורל שלי. אין לי עניין באף אחת אחרת”
בכיתי מצחוק, פניתי אליו ואמרתי בשקט, “קובי האמת היא שאני רוצה. אני מסכימה.”
אמא שלי לא הפסיקה לשאול: “ילדה, לא מיהרת? את בטוחה? לא את בהריון?”
“מה פתאום, אמא?” חייכתי. “פשוט קובי אמר שהוא לא יכול בלעדי, וגם אני זו אהבה כזו, אמא.”
בסופו של דבר כולם הבינו שזו הייתה אהבה אמיתית. קובי היה עדין ומסור, ואני דאגתי לו ואהבתי אותו בכל ליבי.
אבל היינו חסרים משהו אחד בחיינו ילד. ניסינו שוב ושוב, התפללנו, הלכנו לרופאים, אבל הריון לא הגיע.
“קובי, אולי כדאי שנבדוק את עצמנו,” אמרתי לו באחד הערבים.
“אני מסכים,” ענה מיד.
רבנו תקוות, חיפשנו נרטיב, כל ביקור אצל רופא היה מלא תקווה אך כלום. ההריון לא הגיע.
יום אחד, קובי הציע בגמגום: “אולי נלך לבית הילדים, נאמץ ילד ונגדל אותו כשלנו?”
נשמתי עמוק ועניתי מיד: “אני רוצה, כל הזמן חושבת על זה, פחדתי שרק אני”
טסנו לבית הילדים בפתח תקווה, שם בין ילדים רבים, ילדה אחת, בת שלוש, יפהפייה עם עיניים כחולות, רצה אלי וחיבקה אותי.
“אמא!” צחקה הילדה בלחן, ולא יכולתי לשחרר אותה.
עוד באותו החודש חזרה איתנו הביתה הילדה ליבי. הצחוק שלה היה פתאל, אושר אמיתי. סוף סוף הרגשתי אמא.
קובי אהב את ליבי בכל נפשו, והיא הפכה למרכז חיינו. גרנו ביישוב קטן כולם הכירו אותנו, וגם ידעו שליבי מאומצת. כל עוד הייתה קטנה לא היה קשה. אבל כשגדלה, מישהו בלימודים סיפר לה שהיא בעצם לא הבת הביולוגית שלנו.
בת ארבע-עשרה, חזרה ליבי מהבית ספר והתחילה לצרוח. “למה לא אמרתם לי שאני לא הבת שלכם? ידעתי שלקחתם אותי מבית ילדים!”
ניסיתי להרגיע אותה: “חיכינו שתגדלי, כדי שתביני פחדנו מהרגע הזה, ליבי.”
ליבי התכנסה בתוך עצמה, הייתה קשה, סגרה דלתות, צעקה, ענתה בגסות תקופת גיל ההתבגרות נראתה עליה ביתר שאת.
ואז, זמן קצר לפני ראש השנה קובי נהרג בתאונה בזמן שחזר עם חבר מהעבודה מתל אביב בסופה כבדה. עולם שנחרב לי ברגע אחד.
ניסיתי להחזיק את ליבי, רציתי שתהיה איתי, אבל היא התרחקה, ברחה, כמעט לא דיברה איתי.
בסוף כיתה י”ב הודיעה לי: “אני נוסעת לתל אביב.”
הרמתי את עיני, אחזתי במגבת.
“את רוצה ללמוד, ליבי?”
“לא,” היא ענתה. “אני הולכת למצוא את אמא הביולוגית שלי.”
נעתקה נשימתי, גמגמתי: “למה, ליבי? אני לא אמא שלך?”
הסתכלה מן החלון, שתקה. “אני חייבת לדעת מי היא. אני צריכה להבין למה עזבה אותי, למה ויתרה עלי. זה חשוב לי, אמא. זה הזכות שלי.”
“את צודקת, ילדה שלי,” אמרתי, כי ידעתי ששום דבר לא יעצור אותה.
היא הייתה כמעט בת תשע עשרה ארזה תיק קטן, נשקה לי בלחי, הבטיחה לבקר, עזבה. עמדתי בחצר והבטתי אחריה, תקוה וכאב בלב.
עברו שנים. הימים התארכו. פרשתי לפנסיה, יושבת בערבים עם הכרטיסיות שקובי שלח לי מנסיעותיו שומרת אותן בקופסת פח קטנה, עטופה בסרט. קוראת שוב ושוב, “דנה אני מתעכב בכמה ימים, מתגעגע, שלך קובי”.
מעבירה אצבע רועדת על הברכה, מחבקת אותה אל החזה. עברו כמעט עשרים וחמש שנה מאז שקובי הלך.
פעם זו הייתה שכונה תוססת עכשיו אני יושבת בבית, יוצאת רק למכולת, שקט, חלונות מוגפים, תיבת הדואר ריקה. רק כשליבי באה עם ילדיה, הבית מתמלא שמחת חיים. אבל זה לא קורה לעיתים קרובות. על הקומודה עומדת תמונה קובי מחזיק את ליבי הקטנה, שניהם מחייכים.
“קובי, הלכת לי מוקדם מדי, השארת אותי לבד,” אני אומרת אל התמונה.
הבית שקט, רק חנה החתולה קופצת מהמדרגות, לפעמים מגרגרת לידי. אני מאכילה אותה, שותה תה, מחליטה לצאת היום למכולת. מסתכלת על התמונה.
אני שותה תה, ואז דפיקה בשער.
נזכרת: ליבי, כשאמרה שהיא נוסעת לחפש את אמא שלה יום אפור היה אז. פתאום דפיקה בכניסה.
נעלתי נעליים, זרקתי שאִל על כתפי, יצאתי. עומדת אישה, צעירה ממני בהרבה, עיניים עצובות.
“שלום את דנה?” קולה רעד.
“כן, מי את?”
האישה התלבטה, היססה.
“אני אמא של ליבי כלומר, השנייה בעצם, הביולוגית קוראים לי תמר אני חושבת שהבנת,”
פחד קפא בליבי רק עכשיו ליבי עזבה, והנה האמא שלה איך מצאה אותנו?
“תמר, משהו קרה לליבי? איך מצאת אותי?”
תמר דיברה מהר, מבולבלת: “ליבי בבית החולים בתל אביב כאב בטן חזק. טיילנו בגינה, פתאום התיישבה על ספסל, חיוורה, קראתי לאמבולנס.”
שתקנו, מבטינו נפגשו. “היא מצאה אותי כבר מזמן, פחדה לספר,” תמר חנקה דמעה.
“חבל שאנחנו עומדות בשער, תיכנסי,” אמרתי, מזמינה אותה פנימה.
מזגתי לה תה, והיא סיפרה: “הייתי נערה, כשהבאתי את ליבי. ההורים שלי היו נוקשים בצורה קיצונית הכריחו אותי לוותר עליה. בחור שהיינו יחד עזב כששמע שאני בהריון, ההורים איימו שאגרש אותי מהבית עם ילדה. כתבתי ויתור על ליבי שנים חייתי עם זה. אבל עכשיו ליבי רוצה שתבואי אליה לבית החולים.”
קפצתי במהירות.
“למה היא לא התקשרה?”
“גנבו לה את התיק והטלפון. בזמן האמבולנס, הכל נעלם. היא נתנה לי כתובת, ביקשה: ‘תמצאי את אמא שלי.'”
שתקנו, עיניים דומעות, עייפות, אכולות דאגה.
“יוצאים לדרך,” אמרתי, נעלתי את הדלת, רצנו לאוטובוס.
האוטובוס הקדמון בזחילה, אני ותמר בהתחלה שותקות, אחר כך מתחילות לדבר.
“אני לבד, בעלי נפטר לפני שלוש שנים,” אמרה תמר. “חיינו הרבה יחד, בלי ילדים נוספים. ידעתי נענשתי, על הוויתור על ליבי”
“אז חוץ מליבי אין לנו אף אחת,” אמרתי.
“נכון יש לנו בת אחת לשתינו” היא חייכה בעצב.
בבית החולים שאלו אותנו: “למי אתן באות?”
“לבת שלנו, ליבי שטרן,” ענינו יחד.
“מי אתן בשבילה?”
“אמהות,” אמרנו, צחקנו יחד.
“שתיים? בסדר, תיכנסו.”
ליבי שכבה חלשה, מחוברת לעירוי. כשצפתה בנו, חייכה “אמא ואמא” לחשה.
נשקתי לה ראשונה: “אני כאן, ילדה שלי,” ותמר התיישבה לידה.
“עכשיו הכל יהיה טוב, את לא לבד,” אמרה תמר, עוד סידרה את השמיכה.
ישבנו איתה שעות, דיברנו הרבה מאוד.
מאז, יש לליבי שתי אמהות. אחר כך הגיע בעל, ושני בנים. לנו, דנה ותמר, יש בת אחת לשתינו ליבי. מדי פעם כולם נפגשים יחד.
החיים קצת פחות לבד, קצת יותר מלאי תקווה ושמחה.