בתי סרגה שמונים כובעים לילדים חולים ואז אמא של בעלי זרקה אותם ואמרה: “היא לא מהמשפחה שלי”.
אבי בתי בת העשר הלך לעולמו כשהייתה בת שלוש בלבד. במשך שנים היינו רק אנחנו שתיים נגד העולם.
ואז התחתנתי מחדש. עם יובל. הוא התמסר להילה כאילו הייתה ביתו שלו מכין לה כריכים לבית הספר, עוזר לה בפרויקטים, וקורא לה את הסיפור האהוב לפני השנה.
מבחינת הלב, הוא אביה. אבל אמו, עליזה, מעולם לא ראתה זאת כך.
“זה חמוד שאתה עושה הצגה שהיא הבת שלך,” שמעה פעם את יובל אומר לה בזמן סעודה משפחתית.
“ילדים חורגים אף פעם לא מרגישים כמו משפחה אמיתית”, הטיחה פעם אחרת.
והמשפט שתמיד מצמרר אותי מחדש: “הבת שלך מזכירה את בעלך המנוח. בטח קשה לך.”
יובל היה משתיק אותה בכל פעם מחדש, אבל היא לא הפסיקה.
התרגלנו להתעלם ולשמור על ביקורים קצרים ודיבורים שטחיים. עשינו הכל כדי לא להכניס דרמה נוספת.
עד שהשמירה של עליזה על האדישות עברה לגבול האכזריות.
הילה הילדה שלי, עם הלב הרך, הכריזה בדצמבר, “אני רוצה לסרוג שמונים כובעים לילדים שמקבלים את החג בבית חולים.”
היא למדה מסרטוני יוטיוב וקנתה בעצמה צמר ממה שחסכה מדמי כיס.
כל יום, אחרי בית הספר: שיעורים, חטיף, ואז הקליקות השקטות של המסרגה בסלון.
כמה הייתי גאה בה. בחיים לא שיערתי איך ברגע הכול יתמוטט.
כל כובע שסיימה, הראתה אותו ליובל ולי, והניחה אותו בשקית גדולה ליד המיטה.
ביום שיובל נסע ליומיים בשליחות לעבודה, הגיעה לכובע השמונים. עוד אחד והפרויקט יושלם.
אבל היעדרותו של יובל נתנה לעליזה הזדמנות לפעול.
בכל פעם שיובל מחוץ לבית, עליזה דואגת “לבוא לבדוק”. כדי לוודא שאנחנו “מתנהלות כמו שצריך”, או סתם לראות מי אנחנו בלי בנה.
באותו אחר הצהריים חזרנו אני והילה מהסופר. הילה רצה ישר לבחור חוטים לכובע האחרון ואז נשמעה צעקת האימים שלה.
“מ-מאמא! מאמא!”
זרקתי את השקיות ורצתי.
מצאתי אותה על הרצפה, בוכה וחובקת את הברכיים. השקית הגדולה לא הייתה שם.
כרעתי לידה, חיבקתי אותה חזק וניסיתי להבין מעל הבכי מה קרה. בדיוק אז שמעתי רשרוש מאחורי.
עליזה עמדה שם, שותקת, עם כוס תה מהסט היוקרתי שלי.
“אם את מחפשת את הכובעים, זרקתי אותם לפח,” אמרה בשלווה. “בזבוז זמן. למה שתבזבז כסף על זרים?”
“שמונים כובעים שסרגה לילדים חולים. את באמת זרקת אותם?” לא יכולתי להאמין.
עליזה גלגלה עיניים. “הכובעים היו מכוערים. צבעים לא תואמים, התפרים בקושי מוחזקים… היא בכלל לא המשפחה שלי. למה את מעודדת אותה בבדיות האלה?”
“הם לא היו מיותרים,” מלמלה הילה, ובכתה שוב.
עליזה פלטה אנחת ייאוש ויצאה. הילה התמוטטה בבכי היסטרי, הלב שלה נדרס מתחת לרגלי הרוע של עליזה.
רציתי לזנק אחרי עליזה, אבל הילה הייתה זקוקה לי. חיבקתי אותה חזק, מחזיקה אותה כשתרעידותיה שוככות.
כשנרגעה מעט, יצאתי אולי אוכל להציל משהו.
פירקתי את הפחים שלנו ושל השכנים, חיפשתי את השקית אבל הכובעים נעלמו.
אותו לילה הילה לא נרדמה; נשארתי לידה, מחכה שתשקע בשינה, ורק אז נתתי לדמעות לזרום לבד. כל כך רציתי לספר ליובל, אבל ידעתי שהוא חייב להתרכז. בחרתי להמתין.
הבחירה הזו פילגה את משפחתנו לשתיים לעד.
כשיובל שב, הצטערתי שלא סיפרתי לו מיד.
“איפה הילדה שלי?” קרא מדלת הבית, קולו מלא געגוע. “ראיתי את הכובעים? סיימת את האחרון כאשר לא הייתי?”
הילה ראתה טלוויזיה, אבל ברגע שאמר כובעים, פרצה בבכי.
הפנים של יובל התקשו. הבאתי אותו למטבח, סיפרתי הכול.
בעודו שומע, פניו הפכו מהבעה טרודה לאב של אחריות ישנה לכעס מתגלגל, קפוא ועמוק.
“אני אפילו לא יודע מה היא עשתה איתם,” גימגמתי. “חיפשתי בכל פח הם אינן.”
יובל הלך ישר להילה, כרך זרוע סביב כתפיה. “נסיכה שלי, אני כל כך מצטער שלא הייתי. אני מבטיח מעכשיו היא לא תעז לגעת בך. לעולם.”
נשק לה, לקח את המפתחות שזרק מוקדם יותר ליד הדלת ואמר לי: “אני אדאג לזה. אני אחזור.”
עברו כמעט שעתיים. כשחזר, ירדתי למטה למצוא אותו בטלפון.
“אמא, חזרתי,” אמר בשקט מצמרר. “בואי. הפתעה מחכה לך.”
חצי שעה אחר כך, עליזה נכנסה לסלון, חולפת לידי כאוויר. “יובל, שמעתי שיש לי הפתעה! ביטלתי ארוחה, אז כדאי שתהיה טובה!”
יובל הרים שקית זבל ענקית.
כשהוריד אותה, לא האמנתי הכובעים של הילה היו בתוכה!
“לחפש אותם בפחים של כל הבניין לקח כמעט שעה, אבל מצאתי,” אמר כששלף כובע צהוב-פסטל, הראשון שסרגה הילה. “זה לא סתם תחביב זו נתינה. ואת רמסת את זה.”
עליזה גיחכה. “ומה אתה, שולה מזהב בפחים? זה בדיחה כל הסיפור הזה.”
“אלה לא כובעים מכוערים, ויותר מזה פגעת בבִּתִּי. שברת לה את הלב…”
“די, יובל. היא לא הבת שלך.”
יובל קפא. הביט בעליזה, מבין לראשונה שהיא לעולם לא תקבל את הילה.
“תצאי. סיימנו.”
“מה?” גמגמה.
“שמעת. לא תדברי איתה ולא תדרכי פה.”
פני עליזה האדימו. “אני אמא שלך!” צרחה. “אתה לא תזרוק אותי בגלל מסרגה!”
“ואני אבא,” השיב בקור. “וזו ילדה בת עשר הזקוקה להגנה ממך.”
היא פנתה אלי: “באמת את מסכימה לזה?”
“בהחלט. בחרת להיות רעה, עליזה ועכשיו את משלמת.”
נשארה המומה, נטשה טריקת דלת שהרעידה את הבית.
אבל זה לא נגמר.
הימים הבאים היו מלאי דממה עכורה. הילה לא דיברה עוד על הכובעים, לא נגעה בחוט. רוח עליזה ריסקה אותה ולא ידעתי איך לתקן.
ואז חזר יובל באחר צהריים, מחזיק קופסה ענקית. הילה אכלה קורנפלקס ליד השולחן. הניח לפניה.
“מה זה?” שאלה.
יובל פתח בפנים חיכו חבילות חוט, מסרגות חדשות, וכלי עטיפה.
“אם תרצי אני אעזור לך שוב. לא טוב בזה, אבל אלמד.”
הרים מסרגה לא יציב: “תלמדי אותי לסרוג?”
הילה חייכה לראשונה זה שבועות.
יובל מגושם, שורות ראשונות מבולבלות, אבל בתוך שבועיים חזרו והשלימו שמונים כובעים. שלחנו בדואר, לא מתארים לעצמנו שעליזה לא אומרה את דבריה האחרונים.
יומיים עברו. קיבלנו מייל מבית החולים מודה להילה שהביאה שמחה לילדים.
המנהלת בקשה רשות לפרסם את התמונות. הילה הנהנה בהתרגשות.
הפוסט הפך לוויראלי.
תגובות רבות רוצות לדעת מיהי הילדה הנפלאה שסרגה נתתי להילה לענות מהחשבון שלי:
“כיף לדעת שהגיעו! סבתא שלי זרקה לי את הכובעים הראשונים, אבל אבא שלי עזר לי לסרוג אותם מחדש.”
באותו ערב התקשרה עליזה נפוחה מדמעות.
“כולם קוראים לי מפלצת! יובל, הם רודפים אותי באינטרנט! תורידו את הפוסט!”
יובל ענה בקור: “אנחנו לא פרסמנו זה בית החולים. ואם את לא רוצה שידעו מה שעשית, היית צריכה להתנהג כמו שצריך.”
צועקת, מייללת, אבל יובל סיים:
“הרווחת את זה ביושר.”
מאז, הילה ויובל סורגים מדי שבת בצהריים. הבית רגוע רק נקישות המסרגות נשמעות.
עליזה ממשיכה לשלוח הודעות בכל חג ויום הולדת. מעולם לא התנצלה רק שואלת אם אפשר לתקן.
ויובל עונה: “לא”.
ושוב הבית שלנו שלו, מוגן ומלא חמלה.
