בתי, איך את מרגישה? איך הילד? אגב, כבר החלטת על שם?
אין לו שם. שייקחו אותו ההורים החדשים ויקראו לו איך שהם רוצים. אני אשאיר אותו, אמא אשאיר אף אחד לא צריך אותנו, אנחנו לבד בעולם הזה.
נועה, להביא לך את התינוק להנקה?
לא, אמרתי כבר. אני אכתוב ויתור.
האחות נדה בראשה ויצאה. נועה הסתובבה אל הקיר ופרצה בבכי. האימהות שבחדר החליפו מבטים והמשיכו להאכיל את תינוקותיהן.
נועה הגיעה באישון לילה, הלידה עברה במהירות. בן זכר, שלושה קילוגרם וחמש מאות גרם, בריא ויפהפה. כשהסתכלה עליו, הדמעות זלגו, אבל לא מתוך שמחה.
הכל בסדר, למה את בוכה? יש לך ילד נהדר, חזק. רצית בת, נכון? לא נורא, פעם הבאה תבואי גם בת תזכי.
אני אשאיר אותו לא אקח אותו איתי.
תחשבי שוב, זו החלטה גדולה, זה הילד שלך! את לא מרחמת עליו?
רוני, שותפתה של נועה לחדר, ישבה במסדרון עם בעלה, ספרה על בתם שמצחיקה אותם עם האף המקופל שלה. פתאום נכנסה אישה עם שקית, ביקשה להזמין את נועה.
רוני הלכה לקרוא לה והחזירה אותה.
בתי, איך את? ואיך הבן שלי? יש שם?
אין שם. שיעשו מה שהם רוצים. אני אשאיר אותו, אמא אף אחד לא צריך אותנו, אנחנו לבד.
נועה כיסתה פניה בידיה ופרצה בבכי. רוני נבוכה, נפרדה במהירות מבעלה ויצאה.
את לא לבד, בת שלי. אני פה. ודוד שלך, מה לומר… עזב בגלל כל מה שהמאהבת שלו טענה שהילד לא ממנו, שהוא לא אביו. התעצב, אבל אולי עוד יתעשת ויחזור. הנה הבאתי לך קצת מעדנים, תאכלי משהו. ולבן תקראי אריאל.
נועה דחפה את השקית לארון הקטן. במסדרון נשמעו בכיות תינוקות. היא יצאה החוצה.
זה הילד שלי?
שלך.
אפשר להניק אותו?
האחות הביאה את התינוק. הוא בכה, פניו אדומות.
אל תבכה כך הנה אמא תאכיל אותך.
נועה ניסתה להניק, בלי ניסיון. רוני עזרה לה. הילד נרגע, ותהליך ההנקה הצליח. חיוך התפשט על פניה של נועה, כמה הוא מצחיק, הקטן הזה, משמיע קולות, מתאמץ.
מאז בכל הנקה הביאו לה את אריאל, והיא אהבה להסתכל עליו. האף הקטן, הגבות הקמוצות.
נועה, זו אמא שלך שבאה? נראית ממש אישה נעימה.
זו לא אמא, זאת חמותי. אמא שלי נפטרה כשהייתי קטנה, אבא כל הזמן הסתובב בחוץ, דודה שלי גידלה אותי. אחכ התחתנתי ועברתי לבית של בעלי. היה לנו טוב עד שנכנסה לתמונה אחת אחרת…
עזב אותי, לא רוצה לדעת ממני. הייתי הרוסה, ואז התחילה הלידה.
ומה תעשי עכשיו עם הילד?
חמותי מציעה שאשאר לגור אצלה. היא לבד, בעלה נפטר, יש לה רק את הבן שעזב. היא תמיד התייחסה אליי יפה.
תישארי איתה. תעזרי אחת לשנייה, היא תאהב לטפל בנכד, והבן שלך יחזור, תראי.
כך עשתה נועה. רות, חמותה, עזרה לה בכל, העריצה את אריאל.
כשמלא חודש לאריאל, הופיע האב. נועה לא הייתה בבית, יצאה למכולת.
אמא, אני נוסע עם שרית לעשות כסף בחול, מצאתי עבודה. באתי להגיד שלום ואולי תוכלי לתת לי כמה שקלים
שום שקל. עזבת אישה בהיריון, אני לא אתן לך. הנכד שלי חשוב יותר, לך תרוויח.
אריאל התחיל לבכות, רות רצה למיטה.
אפילו על הבן שלך לא תסתכל? תראה, הוא העתק שלך.
איזה שלי… זה תינוק שנועה הסתובבה איתו.
תבוש לך, דוד. לך, תמשיך ככה.
רות יצאה לפנסיה, במקום עבדו קיבלה נועה עבודה. אריאל נכנס לפעוטון, ושלושתם חיו באהבה.
רות, הכלה שלך לא מתכוונת לעזוב? איפה נשמע, חמות וכלה יחד, והבן לא בבית?
נועה והנכד החשובים לי. בשבילם אני פה, דבורה. עדיף שתשתקי.
דבורה חזרה לענייניה, לא מבינה מה מעדיפה רות נכדיה וכלתה על הבן הביולוגי.
רות שמה לב שנועה התחילה להתגנדר ויוצאת בערבים.
נועה, מה שמו?
של מי, אמא?
של מי שאת רצה אליו ספרי, מעניין אותי.
בסך הכל אנחנו מטיילים יחד. בא לבקר קרובים, הכרנו במקרה.
הוא יודע על אריאל?
בטח, הכל.
תביאי אותו, אין מה להסתיר. אם הוא טוב, הכל יהיה בסדר.
אלעד, שמו של הידיד, הביא סלסלה עם תותים ועוגה מאחייניתו. לאריאל הביא מכונית משחק וכדור.
הערב עבר בשמחה, אלעד סיפר סיפורים, נועה ואפילו רות התגלגלו מצחוק. כשיצא, שאלה נועה:
מה דעתך, אמא?
אחלה, בת שלי. בחור עם מידות טובות, חכם, מכבד אותך. ואוהב אותך, זה הכי חשוב.
חודש אחר כך בא אלעד לבקש את ידה של נועה.
תדעי, נהיה רגועים. נעבור לגור בירושלים, לי שם בית גדול ומשפחה. אני אוהב את נועה ואריאל בשבילי כמו בן. תברכי אותנו.
רות ליוותה אותם, הבטיחו לכתוב ולבוא לבקר נשארה לבדה.
שנה עברה, ולדוד נולד בן. היה מוזנח.
אלוהים, למי אתה דומה, דוד. מה, שרית לא מחליפה לך בגדים?
אין עוד שרית ברחה למישהו עם כסף אני בלי כלום, חזרתי רק כי נזכרתי שיש לי אמא ובית.
באת בזמנו, שנים לא זכרתי אותך. וגם הילד כבר אמרה שלא היה שלך, רק כדי שתעזוב. ועכשיו אריאל עם שם אחר, רשום על אבא חדש. אני עוברת אליהם, נועה ילדה בת, אני רוצה לעזור ולפגוש את נכדתי החדשה. אתה תישאר כאן, תדאג לבית, בסדר?
רות שנסעה ברכבת חשבה, כמה מפתיע ומעניין יכול להיות החיים. איזה אושר זה כשאתה נדרש למישהו, כשיש למי לתת יד ולתמוך. אילו לא עזרה אז לנועה, מי יודע איך הכל היה מסתייםהיא ירדה בתחנה של ירושלים, הסתכלה סביב על ההמון הממהר. בתוך הקהל ראתה את נועה מחכה לה עם עגלה קטנה בידיה, ואריאל מקפץ לצידה עם בלון ירוק. רות עטפה אותם בחיבוק.
יאללה, נלך אליכם, אמא, אמרה נועה, וחייכה חיוך רחב.
הבת בבית מחכה, הוסיף אריאל.
רות הרגישה איך ליבה מתמלא; בכל השנים רדפה אחרי משפחה, חמלה, וחיבוק אמיתי והנה, קיבלה אותם במתנה, מבלי שתכננה.
כשנכנסו לבית לבן ומואר, מלא ריח מאפים, ראתה רות על דלת החדר הקטן של התינוקת שלט צבעוני: “ברוכה הבאה, סבתא.”
רות עצמה עיניים לרגע והודתה בליבה: לפעמים צריך לאבד כדי למצוא מחדש, ולפעמים אהבה שמגיעה מאוחר נשארת בלב לנצח.
