Бдממת 1943, ביישוב קטן בגליל, היא נשאה את אבל בעלה הלוחם בנעימות כזו, שכל הנשים בשכונה חיכו שמסכת האלגנטיות תיפול וקיוו שייפול דווקא מהגבר החדש שנכנס לחייה. הסוף הפתיע את כולם: המסכה לא נשמטה ממנו, אלא דווקא מבתם הבוגרת, כשזו ניסתה למשוך אליה בחזרה את הילדה, שגדלה על ברכיהם.
*******
החיים ביישוב תל-אילן התרחשו לאט, בשקט מוקף ערפלי בקרים וקרירות בין הערבים. אבל אחד מתושביו זכתה תמיד בהוקרה שקטה אך יציבה תמר שלו. כולם אמרו עליה: איתנה ברוחה, נאמנה לדבריה, רגליים על הקרקע. היא נישאה לשלמה שלו בנעוריה, ממש לפני שמלאו לה שמונה עשרה. ב-1937 נולדה יעל הקטנה, וכעבור שנה דנה.
החיים בבית לא היו ממתק. בקבוק הערק המר התארח אצלם תדיר, ושבר לאט לאט את רוחו של שלמה. לעזוב אותו? אפילו לא עלה בדעתה אביה ואמה, פלאחים פשוטים, לא היו מקבלים זאת, וגם לא שכניה. מה, בגלל גבר לא מי יודע מה? יש אחרות שמחזיקות חווה וילדים לבדן, אז לפחות פה יש מי שמביא פרנסה. תמר לא הייתה מן המתלוננות: נשאה את גורלה בשקט, בש dignity האופייני לה. הגינה הייתה פורחת בזכות ידיה, הבית מבריק בניקיונו, אף אחד לא שמע ממנה מילה רעה על שלמה.
ולמרות הכל, שלמה העריך אותה בדרכו. יד לא הונף, במושב שיבח אותה בקול.
אשרייך, תמר, אמרה לה שכנתה, אסתר שלמה שלך מתייחס אלייך כמו לאגרטל יקר. לא צועק ולא מתרגז.
תמר לא התווכחה, רק בעיניה היה שקט נוקב. בחינוך שקיבלה, המסר היה ברור: בחרת אל תביטי לאחור. תשמחי במה שיש. וכך שמחה במעט מילות חיוך, ובלילות, להקת ההתכרבלות של בנותיה מאחורי קיר, חיפתה על בדידותה ומילאה את גרונה עצב דומם.
ואז, ב-1941, נפתחה המלחמה. גברים הלכו והשאירו נשותיהם לדאוג לשדות, לחצר ולילדים. אבל בתוך תמר לא בעבעה צער רק חלל, שקט וחסר, שנשאר אחרי מי שלא באמת נגע בה עד הסוף.
עדיין, לא הייתה עשויה מאבן; חמש שנים חלקה עמו בית, שתי בנות נולדו. לכן, כשקיבלה את ההודעה הקפואה על מותו, שמעה את הדממה שבקרבה הופכת לקרום דקושל קרח. בלילה בכתה אל הכרית בלי להעיר את יעל ודנה, ובבוקר הדליקה תנור, האכילה תרנגולות, לקחה את יעל לבית-הספר. ובעין הציבור לא נשאר זכר לאבל.
את לא נראית כאילו את מתאבלת, הלינה שכנתה רבקה.
למה שאנשים יראו את הדמעות שלי? השיבה, בעיניים מחוץ לחלון, לעבר ערוגות ריקות צריך לגדל ילדים, להחזיק בית. בלב שלי הכאב, לא לתצוגה.
והעבודה לא מפריעה לצער? הקשתה רבקה.
הצער יחכה, ענתה תמר בתקיפות שקטה צריך לשתול יותר, לטפל בגג הדולף אחרת לא נעבור את החורף. כשהכול יתנהל, אולי אאפשר לעצמי לבכות.
רבקה הרימה כתפיים, לא הבינה, אך לא העזה לשפוט את האישה החזקה, שלא דרשה רחמים, גידלה בנות במידה יד קשה, אהבה שקטה.
תמר עבדה בדואר. דרך ידיה עברו שמחות קצרות ועצבות אינסופית: מכתבים לקו, תלושי התאבלות, חבילות מעודדות. ב-1945 התחילו לחזור גברים משדות הקרב. ומיד התחילו לחש: החתנים מתדפקים בדלת האלמנה שלו, בחורים מהסוג העליון.
אומרים שנועם בוחבוט, הנגר, מאוהב בך, לחשה רבקה מביא מעטפות כל שני וחמישי, רק כדי לזכות במבט.
כמה דבש ופירות אפשר לשלוח כדי שתהיה סיבה להיכנס? גיחכה תמר, קושרת ערימת עיתונים בחוט.
זה אמיתי, התלהבה רבקה שמעתי מהדודה שלו: “הוא מתפלל שתסכימי”.
למה לי חתן שלא מעז להתקרב? נענעה תמר בראשה יש לי מספיק על הראש.
ניסו לשדך לה גם את איתן, פועל עיוור קרב, בתו ניסתה “במקרה” להביאו אל בית תמר. היא חייכה בעדינות, מבינה את התרגילים.
למה את מחכה, חברה? הרימה גבה רבקה נשים ממהרות להתחתן; אין גברים, אלמנות מקוות. למה את כל כך בררנית?
לא מחפשת, ענתה בקול עייף וחכם לא צריכה גבר בבית רק כי הלחץ, שמישהו יסתובב לי בסלון. עדיף לבד, חופשיה, מאשר לשלם בשקט עצבות מתוקה.
שנת 1948
יעל בת 12, דנה בת 11. למדו היטב, עזרו בבית. קיבלו חיבוקיה העניניים של תמר דאגה שמורגשת בבגדים החמים, במיטות הערוכות, במבט החמור אך הצודק.
ואז הופיע אורי. מין קרן שמש אחרי גשם ארוך. פתאום תמר שרה בעודה שוטפת כלים, מתעכבת בחיוך קטן, סבלנית יותר. מגע של חום לא מובן נספג בבית.
אורי בא לתל-אילן לבקר את אימו הקשישה ולעזור לה. שמע שתמר צריכה עזרה בתיקון המרפסת, התנדב.
תמר, רגילה להסביר ולהקפיד עם גברים, הופתעה:
אתן אעשה, חייך תעשי עניינייך.
בלעדיי תעשה פה בלאגן, גרגרה, הפעם עם חיוך בפה.
מצחיק עם אחת כמוך להשגיח, שוב קרץ בחיוך.
היא נבוכה, אדום התפשט בלחייה. ראתה איך עבודתו מדויקת, מסודרת, שחפה מתלונות.
תבדקי, הושיט לה יד לראות את עבודתו. המרפסת יציבה.
הושיטה לו את שטרות השקלים.
עדיף לי תה, ענה, לא צריך כסף על שטות כזאת.
קח, אל תקשט, נרגעה ואחר כך נשתה תה.
ואז, מול ספל תה ריחני, שוחחו: על גג הדיר הדולף, על איפה להשיג רעפים טובים, על הסתיו המתקרב. הוא לא ניסה להוריד מחיר, לא זלזל בה; העריך.
דנה, הצעירה, קפצה לה להכיר את האורח: אני דנה! והוא: אורי, נעים להכיר. שוחחו בקלות היא סיפרה על ערכת עלים לבית הספר, הוא על עצי אלון בבוסתן, היא על החתולה שלה הוא, על הכלב ששמר איתם בילדותו.
כשעזב, הציע עזרה נוספת. מים להביא? שטיתם לי את הדלי…
בא לעיתים קרובות. עבד, התבדח, עזר, היה אור קליל ולא מחייב בבית. דנה התחברה אליו מיד, ובהמשך גם יעל פתחה עמו את ליבה.
רגע הפרידה הגיע: נגמר החופש, הגיש פרחי בר. אחזור אולי עוד חצי שנה. להתראות.
היא שתקה, מחנק נוצר בגרונה. כשסגר אחריו את הדלת, דמעה חמה זלגה.
אמא השתנתה, שמה לב יעל, טובה יותר, עצובה יותר.
גם אני מרגישה, לחשה דנה. כששפכה מרק, רק נאנחה וניגבה.
גם תמר לא הבינה את סערת רוחה. כך הסתדרה קודם, וכעת געגוע דק, מתוק ומר ניקר בליבה.
כשסבתו של אורי נפטרה, ידע תמר שהוא מגיע, קיוותה ופחדה. והוא הגיע.
אסור לי עוד כך, אמר בנחרצות בואי נחליט: או אני בא אלייך, או את אליי.
שנתיים נסע אורי לתל-אילן בחופשות, שלוש פעמים ביקרה תמר בעירו. גילתה אלמנה קודמת, חיילות, מחסור. ילדים לא היו לו. כך התחבר מיד אל יעל ודנה פדה להן כל תקווה אבהית שלא היה יכול לממש בעצמו.
אי אפשר לעזוב מושב צריך אישור מהמזכירות, אמרה תמר תעבור אתה. פה דווקא חיפשו נהג לחלוקה למחלבה.
וכך עבר אורי. תמר פרחה, כמעט כאילו חזרה לנעוריה. היה לה עוגן, חבר, בן ברית עדין. כעבור כמה שנים סיימה יעל לימודים, רצתה לעבור לירושלים, ללמוד סיעוד.
לא הייתי רוצה, דאגה תמר.
שלחי, קבע אורי עצמאית, תעבור את החיים. ילד לא שנשאר תמיד לצידך.
יעל למדה יפה, בקיץ שלאחר השנה הראשונה חזרה ובכתה: אני… בהריון.
תמר הביטה בה רזה, חיוורת, מתחת לסוודר נראית בטן קטנה. רגע רצתה לצעוק, אך אורי ליטף את ידה: שבתי, פנה ליעל הנה, לא זכה לאבהות, אולי אקבל סבאות. מי האבא?
אין… הלך. לא לוקח אחריות, מלמלה יעל.
הסיפור היה עקר, כואב; חייל, חיזורים, סרטים וגלידה, ואז הלך.
מאז מגלידה נולדים ילדים? סיננה תמר.
רגע, השיב אורי. מה שהיה היה. לילד שלך נשמח. מי יודע, אולי בכל זאת יתחרט ויבוא להיות אבא.
איזה אבא? פקחה יעל עיניים.
זה שייוולד, קרא בשובבות הלב שלי מרגיש שיהיה בן. ואם לא תבחרי בעצמך שם יפה.
הקבלה המתוקה הזאת הפשירה את ייאוש הבת. החיים זרמו מחדש. יעל נרגעה, תמר התחילה לסרוג גרביים וכובעים קטנטנים. החליטה: יעל תצא לחופשת סמסטר, תלד, תחזור ללמוד.
מי ישמור בזמן שתלך? נבהלה תמר.
אנחנו, ענה אורי.
יעל הביטה בו בעין מלאה הכרת תודה ותמר הרגישה פעימה עמוקה של תקווה חדשה.
איפה הילד שלנו? לחש אורי כשלקח מידיה את התינוקת הבוכה. זו הייתה בת, קראו לה נעה, אבל אורי, שנתן פתח לפנטזיה, כינה אותה נועם וגם כל הבית החליף בין נעה לנועם לעיתים קרובות.
היא לא נועם, היא נעה! התריסה תמר, בעיניים מאירות.
לכל אחד השם שלו, התעקש אורי, שר לה בשקט שיר ערש שלא היה דומה לשום שיר.
תמר הביטה בו, וליבה נמלא אושר עמוק ומפתיע. כעסה על יעל, שהתרחקה מן התינוקת, נמוג כשראתה את אורי החסון, אמיץ המראה, מחזיק בתינוקת כחפץ זכוכית מתוק, וכל עולמו מתמקד בפנים הקטנות.
אל תרדי עליה, הפציר הביאה לנו מתנה. החיים שלי כבר לא שלמים בלעדיה.
לפעמים נדמה לי, לחשה, שהיא שלנו, לא של יעל.
גם אני מרגיש, הודה השלמתי עם כך שלא אהיה אבא ופתאום זה.
יעל חזרה ללמוד, נעה/נועם הייתה בת שמונה חודשים. תמר עבדה במשמרות, אורי התאים את סדר יומו. סבא וסבתא התגלגלו סביב התינוקת, ומצאו אושר בעבודה המתישה. אורי התברר כיד אמן: חיתולים, נוסחאות, הרדמות.
אמא, היית כך איתנו כשהיינו קטנות? שאלה דנה.
לא, הודתה תמר אז הייתי טרודה, קשה, כמעט אבן. עכשיו… איתו, אני כאמא חדשה.
דנה לא נעלבה. אהבה מאוד את נעה, רק לא הבינה איך אחותה יכלה לעזוב פלא כזה בקלות.
השנים עברו. נעה גדלה באהבה. ידעה שאמא שלה בירושלים, עובדת קשה אבל ליבה כבר הרגיש: הבית שלה בתל-אילן: אורי ותמר הם עולמה.
יעל ניסתה לקחתה מראשית בית־הספר, ושוב כשנולדו לה תאומים רצתה שפשוט תסייע בניהול הבית. לראשונה בחייה התייצבה תמר מול בתה והבהירה, ולאורי עמד מאחור: “על הנכדה שלנו נילחם בלי היסוס”.
יעל ויתרה. נעה עזבה בלי לבכות.
שורש
נעה סיימה תיכון בתל-אילן, התחילה לימודים באוניברסיטה. החיים זרמו, המרחק מהאם לא ציער.
היה לה בית ישן, מלא ריח לחם ואפלים. ידיים של תמר, מגוּדלות בורידים, חמות וחזקות. אורי שלא הפסיק לכנותה “נועם שלי”.
בכל קיץ חזרה הביתה. בקצב אחר, מלא, חשה שהזמן מתעבה. עזרה בגינה, ישבה איתם בחצר בין הערביים, מקשיבה לסיפורי העבר. ראתה את המבט ביניהם שמחה שקטה, הבנה עמוקה, חיים שלמים.
לילה אחד שאלה:
סבא, לא התחרטת שעזבת את העיר ובאת למושב?
אורי חיבק את תמר.
“עזבתי?” לחש “לא עזבתי. הגעתי הביתה. השורש שלי כאן, איפה שמצאתי לב שחיכה לי”.
תמר הניחה יד חמה על ידו, וחייכה בשקט.
גם פרח, אמרה, מביטה בחמנייה, יכול למצוא את השמש שלו, אפילו כשנדמה שעבר זמנו.
נעה הביטה בהם, בשניים ששזורים מאוחר אבל יפה, והבינה: הירושה האמיתית היא לא אדמה או בית, אלא כוח האהבה והחסד, הסבלנות והאמון לבנות בית שלא עשוי בבלוקים, אלא נאמנות, דאגה ויכולת לסלוח.
וכשהחיים יובילו אותה הרחק, תמיד תדע: שורשיה כאן, מול השמש, לצד שני החמניות הישנות המקיפות אותה. וזו התשתית הכי אמיצה שיכולה להיות לאדם בעולם.
