בשבוע שעבר כמעט הצליח אבא שלי, ארתור, בן 87, ליצור מהומה אמיתית בסופרמרקט המקומי.

אבא שלי, מאיר, בן 87, כמעט הצליח בשבוע שעבר לייצר אנדרלמוסיה אמיתית במרכול. לא, הוא לא התווכח על המחירים. הוא לא התרעם על תוקף המוצרים. הוא פשוט היה איטי, ובעיקר הוא עשה את זה בכוונה.
זה היה יום שישי, חמש וחצי בערב הזמן שאומרים עליו שהוא “שיא הגיהנום”. הסופר היה מלא אנשים, כולם נראים כאילו הם שניה מלהתפרק עצבים. אתם מכירים את המבט הזה: כולם בודקים את השעון, מרפרפים בחדשות בטלפון, והכל משדר “תעוף מהמסלול שלי, מהר”.
אני הייתי אחד מהם. רק רציתי לקנות למאיר קצת קוואקר, ולרוץ הביתה.
אבא, כמובן, פעל בקצב שלו. כמי שהיה פעם מסגר, בעל ידיים שנראות כמו גזע אלון, הוא לא ממהר לשום מקום אלא אם יש מלחמה.
כשהגענו סוף סוף לקופה, הקופאית נראתה כאילו עוד רגע היא מתעלפת. על התג שלה היה כתוב “נעה”. בחורה צעירה מאוד, אבל העיניים שלה עייפות. היא סרקה את המוצרים במבט אדיש של מי שחולמת כבר על שוקו ושקט.
“ערב טוב, נעה,” אמר מאיר. הקול שלו כבר צרוד, אבל עדיין יש בו עוצמה.
נעה לא הסתכלה בכלל. “שלום. יש כרטיס מועדון?”
“אין, גברת,” ענה מאיר. “אבל יש לי בקשה. אני רוצה שתי חבילות שוקולד עם אגוזי לוז. אלו שעל המדף לידך. ותסבירי לי אותם בנפרד ושאהיה תשלום במזומן.”
הרגשתי שאני מסמיק מחום. מאחור נשמע נשיפה דרמטית גבר בחליפת עסקים התחיל להכות בכרטיס האשראי שלו על השולחן, כמו מתופף.
“אבא,” לחשתי, מתכופף אליו, “בבקשה, אני אשלם על הכל באשראי בבת אחת! אנחנו מחזיקים את כל התור!”
“תרגע, בן,” הוא השיב בלי להביט בי. “העולם לא עומד להיעלם.”
נעה נאנחה כאילו נשארה בלי חמצן.
“סבבה, אדוני. רק רגע.”
היא סרקה את השוקולד הראשון. מאיר הוציא את הארנק הישן עם הסקוץ’, לא שטר הוא שלף חבילה של שקלים קטנים, והתחיל לספור בקול.
“שקל אחד… שניים… שני וחצי…” הוא ציין, לאט.
המתח באוויר היה כזה שבאמת אפשר להרגיש אותו. האיש מאחור מלמל, “איזה ייאוש. יש כאלה שעובדים פה, לא כולם פנסיונרים!”
מאיר התעלם לחלוטין. הוא ספר בדיוק את הסכום ונעה ספרה את המטבעות, ידיה רועדות במקצת.
“טוב,” אמרה בקול חלש, “הנה, חשבונית ראשונה.”
“תודה,” אמר מאיר, “ועכשיו השנייה.”
הוא עשה את אותו הדבר שוב. לאט. בשלווה.
כשהוא סיים עם השוקולד השני, בתור היה שקט מוחלט לא שקט מנומס, חלילה.
נעה הגישה לו את החשבונית השנייה.
“זה הכל, אדוני?” היא שאלה, כבר אוחזת במחיצת הקונים, במטרה לסיים את הסיוט.
“כמעט,” אמר אבא.
הוא לקח את החבילה הראשונה והחזיר אותה לנעה.
“זו בשבילך,” אמר. “תאכלי אותה עם קפה טוב כשתצאי להפסקה. את נראית כאילו את מחזיקה את כל העולם על הכתפיים, ועושה את זה נהדר.”
נעה נבוכה לחלוטין. מצידנו הרחוק נשמע הצפצוף של קופות אחרות, אבל היא לא זזה.
“וזו,” מאיר הסתובב אל הגבר בחליפה, שהיה הכי עצבני בתור. הוא מושיט לו את השוקולד השני. “לך, בבקשה. נראה לי שאתה סוחב יום גרוע, והיית מספיק סבלני לחכות לאדם מבוגר. תפנק את הילדים שלך הערב.”
הגבר בחליפה התלהב בגוון אדום שמעולם לא ראיתי. הוא הביט בשוקולד, ואז במאיר, ואז ברצפה. פתאום כל האגו נעלם, והשאיר אותו רק עם בושה.
“א… אני לא יכול לקחת את זה,” גמגם.
“תקח,” ביקש מאיר. “תעשה משהו טוב.”
כשאני הסתכלתי על נעה, היא כיסתה את הפה ביד. העיניים שלה הבריקו מדמעות. היא לא רק בכתה נראה שהיא באמת חשה הקלה פיזית.
“תודה,” היא לחשה, “אתה לא יודע… זה הדבר הכי טוב שהיה לי היום.”
מאיר רק נגע בכובעו.
“תשמרי על הראש למעלה, ילדה.”
יצאנו לחניה, שקטים. האוויר החורפי היה עוקצני, אבל מאיר נראה רגוע וחם. כשנכנסתי לאוטו, נשפתי סוף סוף.
“אבא, אתה משהו מיוחד. אתה יודע שההוא כמעט ירד עליך? אתה יצרת הצגה שלמה רק כדי לחלק שוקולד?”
מאיר הביט החוצה על הפקק.
“זו הייתה פעולה אנוכית,” אמר בשקט.
צחקתי, “אנוכית? עכשיו חילקת מתוקים לקופאית ושיקפת לגבר עצבני שהוא עדיין בנאדם. איפה האנוכיות?”
מאיר שפשף את הברכיים בידיו החרוצות.
“אני רואה חדשות, בן,” אמר בעייפות, “אני יושב בכורסא ורואה עולם שמלא חרדה. כולם מתווכחים. הרשתות עמוסות במריבות על דברים שאין שליטה עליהם.”
הוא הסתכל עלי.
“הם רוצים שנפחד. שנראה זה בזה אויב. זה גורם לי להרגיש קטן וחסר כוח. אני כבר בן 87. לא יכול לשנות את העולם. לא יכול למנוע מלחמות. לא יכול לגרום לכולם להפסיק להתווכח.”
הוא נשם עמוק.
“לכן אני יוצר רגע שבו יש לי שליטה. אני עוצר את העולם לשתי דקות ומשנה את האנרגיה מסביבי. גרמתי לנעה לחייך. גרמתי להוא לחשוב. זה נותן לי תחושת שליטה. מוכיח לי שאני עדיין חשוב. לכן זה אנוכי. אני עושה את זה בשביל עצמי.”
הגענו לביתו. כשעזרתי לו לצאת, הוא תפס את השקית עם הקוואקר.
“לאן?” שאלתי, כאשר ראיתי אותו הולך אל שער הבית של השכנים.
“לגברת רות,” הוא חורץ, “היא חלתה בשבוע שעבר, המשפחה רחוקה. הולך להכין לה דייסה.”
“אבא,” חייכתי, “זה לא אנוכי. זו אהבה.”
הוא נעצר וגלגל אלי מבט עם ניצוץ בעיניים:
“היא טוענת שאני השף הכי טוב בעולם. זה מחמיא לאגו שלי אנוכיות טהורה, בן!”
הוא נעלם בין זריחות הערב “אנוכי” זקן שמחבר את העולם בחבילה של שוקולד ודייסה אחת בכל פעם.
אני ישבתי עוד קצת באוטו, לפני שחזרתי הביתה. חשבתי על ההודעות בטלפון שלי. על המתח שמכווץ לי את הכתפיים. ואז נזכרתי בפנים של נעה.
מאיר צדק. אי אפשר להציל את כל העולם, הוא גדול מדי. אבל אפשר לדאוג לאותם שלושה מטרים סביבנו. אפשר לגרום לעולם לקחת הפסקה. אפשר לבחור בטוב, במיוחד כשהוא לא נוח. דווקא כשלא נוח.
אם זה “אנוכי” אולי כולנו צריכים להיות קצת יותר דומים למאיר.