בשבוע שעבר כמעט הצליח אבא שלי ארתור בן ה-87 לגרום למהומה אמיתית בסופרמרקט.

אבא שלי, דוד, בן 87, כמעט יצר מהומה אמיתית בסופר בשבוע שעבר, אבל לא בצעקות או ויכוחים על מחירים. גם לא בגין מוצרים פגי תוקף. כל הסיפור קרה פשוט בזכות האיטיות שלו ואבא ביקש להיות איטי במכוון.
יום שישי, חצי שעה לשקיעת השמש. השעה הזאת שכולם בישראל נלחצים, ממהרים בעיר תל אביב, מתחבטים בין עגלות, עם עיניים מלאות בבהלה לקראת כניסת שבת. אני, כמו כל אחד אחר, רצה לסיים, פשוט לקנות שיבולת שועל לאבא ולחזור הביתה.
אבל אבא שלי לא מכיר במושג “לחץ”. איש של ימים ארוכים במפעל מתכת בחולון, ידיו כמו קליפת עץ, עקשן מול הזמן. כשהגענו סוף־סוף לקופה, הקופאית נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט. “שחר” היה כתוב על התג שלה בחורה עם עיניים מפוכחות, עייפה, חולמת על מיטה.
– ערב טוב, שחר, – אמר אבא. הקול שלו מחוספס אך יש בו עוצמה שמושכת תשומת לב.
שחר אפילו לא הרימה עיניים. היא סרקה את השיבולת שועל. – שלום, יש לך כרטיס חבר?
– אין, גברת, – ענה אבא. – אבל אני מבקש שתסייעי לי. אני צריך שתי חפיסות שוקולד גדולות עם אגוזי לוז מהמדף לימינך. אבל אני רוצה לשלם על כל אחת בנפרד, ועם מזומן בלבד.
הרגשתי את החום מטפס לי בפנים. מאחורינו נשמע אנחה רועשת איש בחליפה החל להקיש בכרטיס אשראי שלו על השולחן כמו תוף מתעצבן.
– אבא, בבקשה, – לחשתי בייאוש. – בוא נסיים עם זה מהר; אני אשלם הכל והממתינים לא יחכו.
– תירגע, ילד שלי, – אמר והביט קדימה. – העולם לא מפסיק להסתובב בגלל שילד מחכה.
שחר נשפה אוויר, כאילו רוקנה את ריאותיה.
– בסדר, אדוני. רגע אחד.
היא סרקה את השוקולד הראשון. אבא הוציא ארנק ישן ומלוכלך, פתח אותו באיטיות, בלי שטר גדול, רק ערמת מטבעות קטנים. ואז, באיטיות לא מציאותית, החל לספור:
– שקל שניים שניים חמישים
המתח היה כמעט מוחשי, עבה כמו ענן של חמסין. האיש מאחור גיחך: “לא יאמן, יש אנשים שעובדים כאן”
אבא שלי פשוט התעלם. הוא דחף במהירות מודגשת את ערמת המטבעות, בדיוק לסכום הנדרש. שחר ידיה רעדו כשספרה אותן.
– הנה, – אמרה לאבא, – זה החשבון הראשון.
– תודה, – אמר. – עכשיו, לשוקולד השני.
הוא חזר על הפעולה, באותה שיטה איטית ומהוקצעת.
וכשהסתיים התשלום, השתרר דממה בסופר, לא דממה נעימה של ישראלים מחייכים, אלא קרחון דק. שחר הגישה לאבא חשבון נוסף.
– זה הכל, אדוני? – שאלה, כבר מושיטה יד למכשיר החלוקה כדי לסיים מהר.
– כמעט, – אמר אבא.
הוא לקח את החפיסה הראשונה ודחף אותה בחזרה אל שחר.
– זה בשבילך, – אמר. – תאכלי בסיום המשמרת עם קפה טעים. העיניים שלך מלאות בעול, ואת עושה עבודה נהדרת.
שחר קפאה. הרעש ברקע לא חדר אליה.
– והחפיסה השנייה, – פנה אבא לעבר האיש בחליפה. הוא הושיט אותה ביד יציבה.
– זה בשבילך, – אמר בטון רציני. – נראה שעברת יום קשה, ובכל זאת היית מספיק סבלני להמתין לאיש זקן. תפנק את הילדים שלך בערב.
האיש בחליפה הסמיק מעומק הלב, מביט בשוקולד, ואז ברצפה. האגו שלו נמס.
– אני אני לא יכול לקבל, – גמגם.
– קח, – אבא ביקש. – עשה משהו טוב היום.
שחר הצמידה יד לפה. עיניה נוצצו מדמעות, לא של עצב, אלא של הקלה מרגיעה, כמו מים קרים ביום שרב.
– תודה, – לחשה. – אין לך מושג זה הכי טוב שקרה לי היום.
אבא נגע בקסקט שלו.
– תרימי ראש, ילדה.
יצאנו לחניון בדממת ערב, אוויר של חורף ונשימות עמוקות. החמימות של אבא הורגשה אפילו בבשרי. כשהפעלתי את המכונית, נשפתי לרווחה.
– אבא, אתה פשוט גאון. אתה יודע שהאיש הזה כמעט צעק עליך? כל ההצגה הזאת בשביל שוקולד?
אבא הביט החוצה על זרם המכוניות.
– זה מעשה אגואיסטי, – אמר בשקט.
צחקתי:
– אגואיסטי? נתת שוקולד לבחורה, הזכרת לאיש שהוא בן אדם. איפה פה האגואיזם?
אבא שפשף ברכיו בידיו הקשות.
– אני רואה חדשות, ילד, – אמר, קולו עייף. – אני יושב על הכורסה ורואה עולם מלא פחדים, כולם רבים. ברשת כל אחד תוקף את השני על דברים שלא בשליטתו.
הוא הסתובב אליי:
– הם רוצים שנפחד. שנראה אחד בשני אויב. זה גורם לי להרגיש קטן. חסר אונים. אני בן 87. לא יכול לשנות עולם. לא יכול לעצור מלחמות. לא יכול לגרום לאנשים להפסיק לריב.
הוא לקח נשימה עמוקה.
– אז אני יוצר רגע שאני שולט בו. עוצר את העולם לשתי דקות. משנה את האנרגיה מסביבי. גורם לבחורה הזו לחייך. האיש הזה לחשוב. זה נותן לי תחושת משמעות, שליטה. אכן, זה אגואיזם. זה בשבילי.
הגענו לביתו. כשהוצאתי אותו, אחז בחבילה של שיבולת שועל.
– לאן אתה הולך, – שאלתי, כשפנה לשער של השכנה.
– אל גברת הודיה, – חרחר. – היא חולה, הבן שלה בגולן. אכין לה דייסה.
– אבא, – חייכתי, – זה לא אגואיזם. זה אהבה.
הוא עצר, הבריק לו מבט:
– היא אומרת שאני הטבח הכי טוב בארץ. זה מחמיא לי מאוד. אגואיזם בשיאו, ילד.
הוא נעלם בדמדומי הערב “אגואיסט” כזה, שמדביק את העולם בשוקולד ודייסה, אחד אחד.
ישבתי במכונית ארוכה מהרגיל, חושב על האייקונים בטלפון שלי ועל המתח שבכתפיים. ואז נזכרתי בפניה של שחר.
אבא צדק. לא נוכל להציל את העולם הרועש כולו. גדול מדי. אבל אפשר לשנות את המרחק הקרוב. אפשר להכריח את הזמן לעצור. אפשר לבחור טוב לב גם כשזה לא נוח. במיוחד כשלא נוח.
אם זה אגואיזם הלוואי שכולנו נהיה קצת יותר דוד.