בשבוע שעבר אבי, ארתור בן 87, כמעט הצליח לגרום למהומה אמיתית בסופרמרקט.

לאבא שלי, בן ה-87, דוד, כמעט הצליח בשבוע שעבר לגרום למהומה אמיתית בסופרמרקט בתל אביב.
הוא לא התווכח על המחירים. הוא לא התלונן על מוצרים שפג תוקפם. הוא פשוט היה איטי והוא עשה זאת בכוונה תחילה.
זה היה יום שישי, חמש וחצי בערב. השעה שכל הישראלים מתארים כ”שעה של גיהנום” לפני כניסת שבת. המכולת הייתה עמוסה מישראלים שממהרים, עקומים לאחור, מביטים בשעון באובססיביות, גוללים חדשות בטלפון, ופולטים את האנרגיה של “עזוב, תדרוך לי על הרגלים רק תן לי לעבור”.
גם אני הייתי שם. רציתי רק לקנות לאבא שלי קוואקר ולחזור הביתה.
אבל לאבא שלי יש את הקצב שלו. הוא היה פעם פועל בחברת הבנייה, עם ידיים כמו גזעים של עץ, והוא לא מאמין בבהלה אם אין בה צורך.
כשהגענו לקופה, הקופאית נראתה מותשת, כמעט קצה כוחותיה. על התג שלה היה כתוב “נעמה”. צעירה מאוד, אבל עיניה עייפות וריקות. היא סרקה את המוצרים באדישות של אחת שמייחלת כבר לשבת.
“שלום, נעמה,” אמר אבי בקולו החורק, שעדיין מחזיק את הכוח למשוך תשומת לב.
נעמה לא הרימה עיניים, רק סרקה את הקוואקר. “שלום. יש לך כרטיס מועדון?”
“לא, גברת,” השיב אבא, “אבל יש לי בקשה. אני צריך שתי חבילות שוקולד עם אגוזי לוז מהמדף לידך, ושיהיו בשני קבלות נפרדות. ואני משלם במזומן.”
הרגשתי איך חום עולה לי ללחיים. מאחור נשמעו אנחות רמותגבר בחליפה החל לתופף רטט עם כרטיסו על הדלפק, כמו מתופף עצבני.
“לך, אבא, בבקשה,” לחשתי, “אני אשלם עם הכרטיס שלי, הכל יחד, אנחנו תוקעים את כולם”.
“שחרר, בני,” הוא ענה לי בלי להסתכל, “העולם לא עוצר בגללנו.”
נעמה נאנחהקול של מישהי שהחיים רוקנו לה את הריאות.
“טוב, אדוני. רגע.”
היא סרקה את השוקולד הראשון. אבא שלף את הארנק הישן שלו עם הסקוץ’. הוא לא הוציא שטר גדולהוא הוציא קופסה של מטבעות, והחל לספור אותםלאט.
“שקל אחד… שניים… שניים חמישים…” הוא מישש וספר.
המתח היה סמיך כמו מרק. האיש בחליפה רטן, “אין מצב, יש אנשים שעובדים פה, בניגוד לחלק מהנוכחים”.
אבא שלי התעלם, ספר בדיוק עד השקל האחרון וגלגל את המטבעות לנעמה, ידיה רעדו מעט כשהיא ספרה.
“טוב,” אמרה בשקט, “הנה הקבלה הראשונה.”
“תודה,” אמר אבא, “עכשיו השנייה.”
והוא עשה את זה שובאותה איטיות, אותו דיוק.
כשהסתיים התשלום השני, השתרר דממת מוות בתור מאחורינו. זה לא היה שקט של נימוסזה היה שקט של הלם ותסכול.
נעמה הגישה לו את הקבלה השנייה.
“זה הכל, אדוני?” שאלה והתחילה כבר לסדר את המחיצה ללקוח הבא.
“כמעט,” אמר אבא.
הוא לקח את השוקולד הראשון ודחף אותו אליה מעבר לדלפק.
“זה בשבילך,” אמר. “תאכלי עם קפה טוב, מתי שיהיה לך הפסקה. את נראית כאילו את סוחבת את כל העולם, ואת עושה עבודה מצוינת.”
נעמה הקפיאה. איפשהו ברקע נשמעו צפצופי הסורקים, אבל היא לא זזה.
“ואת זה,” הוא הסתובב לעבר התור, והחזיק את השוקולד השני מול האיש בחליפהזה שהתרגז הכי הרבה. “זה בשבילך,” אמר, יד מושטת.
האיש בהה בו, המום.
“למה? למה אני?”
“כי אתה נראה כאילו היה לך יום קשה באמת,” ענה אבא ברצינות, “והיית מספיק סבלני כדי לחכות לזקן הזה. תן אותו לילדים שלך בערב.”
החליפה הייתה אדומה מאי נוחות, הסתכל על השוקולד, על אבא, על הרצפה. “אני… אני לא יכול לקחת את זה,” גמגם.
“קח,” ביקש אבא, “עשה משהו טוב.”
נעמה כיסתה את פיה ביד. עיניה נמלאו דמעותלא סתם בכי, אלא הקלה פיזית.
“תודה,” לחשה, “אין לך מושג זה הדבר הכי טוב שקרה לי היום.”
אבא נגע בכובעו.
“תחייכי, ילדה.”
יצאנו לחניון בשקט. האוויר של ינואר היה קר, אבל אבא נראה חמים ושלֵו. כשהניעתי את המכונית, נשמתי סוף סוף.
“אבא, אתה מדהים. אתה יודע שהאיש הזה היה על סף לזרוק עליך רפש? כל זה רק כדי לתת שוקולד?”
אבא הביט בחלון, ברמזור האורות.
“זו הייתה פעולה אנוכית,” אמר בשקט.
צחקתי: “אנוכית? נתת לנעמה ממתק, ולאיש מזועזע גרמת לזכור שהוא בן אדם. איך זה אנוכי?”
אבא שפשף את ברכיו בידיים מחוספסות.
“אני רואה חדשות, בן,” אמר, עייף. “אני יושב בכורסה ורואה עולם חרד, כולם בפוליטיקה, ברשתות החברתיות צעקות על דברים שאין לנו שליטה עליהם.”
הוא פנה אליי:
“הם רוצים שנפחד, שנראה אחד את השני כאויבים. זה גורם לי להרגיש קטן. חסר אונים. בגיל 87 אני לא יכול לשנות את העולם, לא לסיים מלחמות, לא להפסיק את הוויכוחים.”
נשם עמוק.
“לכן אני יוצר רגע שבו יש לי שליטה. אני עוצר את העולם לדקה, משנה את האנרגיה סביבי. גרמתי לנעמה לחייך. גרמתי לגבר הזה לחשוב פעמיים. זה נותן לי תחושת משמעות. לכן זה אנוכי. אני עושה את זה בשבילי.”
הגענו לביתו. כשעזרתי לו לצאת, הוא אחז את שקית הקוואקר.
“למי אתה הולך עכשיו?” שאלתי, לראותו פונה לשער של השכנה.
“לגברת תמר,” צרד, “היא חולה כבר שבוע, המשפחה רחוקה. אכין לה דייסה.”
“אבא,” חייכתי, “זה לא אנוכיות. זה אהבה.”
אבא עצר, הביט בי בעיניים בורקות:
“היא אומרת שאני הטבח הכי טוב בעולם. זה מחזק לי את האגושיא האנוכיות, בן!”
הוא נעלם בצל השקיעה”אנוכי זקן” שמתקן את העולם שוקולד אחד ודייסה אחת בכל פעם.
נשארתי ברכב עוד זמן, חושב על ההתראות בטלפון, על הצוואר התפוס. ואז נזכרתי בפניה של נעמה.
אבא צדק. אי אפשר להציל את העולם כולו. הוא גדול מדי, רועש מדי. אבל אפשר לטפל במטר הסובב אותנו. לעצור את העולם לרגע. לבחור בטוב, במיוחד כשהכי לא נוח.
אם זו אנוכיותאני חושב שכולנו צריכים להיות קצת יותר כמו דוד.