ברק

בקרבת שער החצר ישב כלב רעיל שלושה שבועות אחרי שהופיעה נועה, היא הבינה למה הגיעה אליו המגורה.
נועה ראתה אותו ביום שני בבוקר, כשיצאה אל הרכב. ישב ליד שערם, קשור כאילו נפל לכד. ענק, פרוותי, מלוכלך עד שלא ניתן היה לזהות את הגזע. מבטו ננעץ אליה בעיניים עמוקות: כאב, תקווה ומשהו אחר, כאילו ידע סוד חשוב אך לא יכל למלא.

חח! נועלת נועה יד ביד, ממהרת לעבודה. תזוז מכאן!
הכלב נותר במקום, רק ראשו נחרש מעט, כאילו מתנצל על קיומו. בערב חזר למקומו.

אורן, אמרה נועה לבעלה בזמן ארוחת הערב, יש לנו כלב שמחכה ליד השער.
ומה? ענה אורן, לא מסיר את ידו מהטלפון. לא רצינו חיות, העבודה תפסה אותנו, ואין לנו זמן.

נועה נותרה חכמה, ולילה לא יכלה להפסיק לחשוב על העיניים ההוא. בבוקר חזר הכלב למקום, שכעת שכב קצוץ, שיערו רטוב מהגשם הסגרירי של הסתיו.

איזה טיפש, נשפה נועה, שמה קערת מים ושאריות מרק אתמול ליד השער. לך הביתה, כנראה יש לך בית.

הכלב הרים את ראשו, נחשף בתודה, אך לא נגש למזון, רק חיכה שהיא תעזוב. כך נמשך שבוע שלם, כל בוקר אותו סצנה: הכלב על השער, נועה עם האוכל. אורן התלונן שהכלב מושך כלבים זורמים, אבל לא התנגד במפורש, חשב שהכלב יעזוב לבדו.

הכלב לא עזב. הוא התחיל לעמוד כאשר נועה יצאה מהבית, לא רץ אליה, רק קיבל מבט והיה שומר.

אמא, אפשר לגעת בו? שאלה תיליה בת שמונה, כששמעה את הכלב.
לא! קראה נועה בחומרה, הוא חסר בית, מלוכלך, אולי חולה.

אך היא חישבה. שני שבועות עברו, והכלב נשאר ליד השער. נועה התרגלה לתת לו אוכל איך אפשר לעבור ליד יצור רעב?

מה דעתך, נגמר לנו עם האוכל? אמר אורן, מביט בחלון. הוא כבר התמקם, אולי יתחיל לבקש מקום.

הוא לא מבקש, השיבה נועה. הוא רק יושב.

האמת, השכנים שואלים אם זה שלנו. אולגה פטרובה רמזה אתמול שהכלב אולי מחוסן.

נועה גלגלה בעיניים; אולגה פטרובה הפצצת ידיעות, תמיד ידעה מה לומר, הייתה כלב ביתי שלה, רק עכשיו מתלוננת על אחרים.

תדאגי למורזק שלך.

רציני, נוריד אותו למקלט.

למקלט? איזה מקלט?

ביום שישי נועה נשארה במשרד עד מאוחר דוח רבעוני, מועד סיום, הבוס על הקצה. חזרה הביתה בחצות, עייפה עד שהמחשבות נעלמו ברקיע אחד להיכנס למיטה.

הכניסה השערית הייתה כמו תמיד. היא שלפה את המפתחות, נגעה במזוזה בחושך.

כסף, תכשיטים, טלפון נשמע קולה דק מאחורי הגב.

היא הסתכלה, וגילתה גבר בחחליפה כהה, פנים חבויות תחת קפוצ’ון, ידו מחזיקה משהו נוצץ.

מהר! צעה, קולו חודרני. תוציאי ארנק!

ידיה של נועה רטטו, התיק נפל, תכולתו התפזרה על האספלט.

מה את משתוללת? גבר התקרב יותר. משקפת הכל!

פתאום קפץ הכלב משדרות האפלה. ללא נביחה, ללא קריאה, הוא קפץ על הפורץ. הוא נפל, משהו צלצל סכין נזרקה הצידה. הכלב נבע בכוחו, חיבק את הפורץ על האדמה, והתחיל לנשוך בעוצמה מרתיעה.

זין עליך! קרא הפורץ, מנסה להשתחרר. תן לי את החיה!

נועה קפצה על מקומה, רגליה נכנעו, האוזניים נרגשו.

הצילו! צעקה בקול רם. מצור!

בבתים השכנים נפתחו חלונות, אור נפל בחוץ. הכלב לא שחרר את הפורץ, מחזיק אותו בחוזק.

מה קורה? קפץ אורן מהבית בחולצה תחתונה וסנדלים, תיליה רצה בחולצה חלומית.

תקשרי משטרה! קראה נועה. מהר!

המשטרה ארחה אחרי עשר דקות, לקחה את הפורץ הוא היה נחטף כבר זמן רב, חטיפות קבועות באיזור, נשים שנשלחו לבית חולים.

ברוך הבא, אמר השוטר, מלטף את הכלב. אם לא היה הוא, לא היינו מצליחים. הוא גזע יוקרתי, כנראה רועה משולב, מאומן.

הוא לא חסר בית? שאלה נועה.

קשה לומר. אולי הוא אבד, או נזרק. היום זה קורה הרבה לוקחים גור, ואז כשגדל, נזהרים.

השוטרים נסעו, המשפחה נשארה בחצר. הכלב ישב לידם, מביט בהם בריכוז.

אמא, אפשר לגעת בו? הוא הציל אותך, לחשה תיליה.

נועה הביטה בבעלה, ואז בכלב.

אפשר, לחשה היא.

תיליה שלפה את ידה, הכלב הריח את האצבעות ולשכת בעדינות. הילדה צחקה.

הוא טוב! חם! אמא, נשאיר אותו? בבקשה! הוא מגן עלינו! הוא מבין הכל!

נועה הסתכלה על אורן, הוא חשב על משהו.

אולי זה טוב, אמר, מגרד בראשו. הוא משמר אותנו, ויכול להיות בעזרתו.

נכון, הנהנה נועה. ראית איך הוא הגיב? בלי נביחה, בלי רעש, כמו שומר אמיתי.

נותר?

נועה ישבה ברגליים לפני הכלב, הוא הביט בה בנחת, סבלנות. בעיניו הייתה אותה חכמה, ועכשיו גם שאלה.

אתה רוצה להישאר? לחשה היא.

הכלב הניח ראשו על ברכיה, חם וקשה, ולפעם הראשונה בשלושה שבועות, נאנח ברחש כמעט שקט.

אז תישאר, הכריעה נועה. מחר נחשוב על שם.

הכלב נשף נשימה עמוקה, כאילו הבין את כל המילים.

בבוקר, נועה התעוררה עם תחושה שהעולם השתנה, לא באופן קיצוני, אלא כאילו הוזז ממקומו הרגיל. בחצר רועדת קערה האורח החדש שלנו מתארח לבוקר.

רעם, אמרה תיליה, מביטה בחלון. נקרא לו רעם!

למה רעם? שאל אורן, מזיז חולצה. הוא כמו רעם ברקיע, פגע בפורץ ברעם!

נועה חייכה. הלוגיקה של הילד ישבה שם, אבל היה משהו.

רעם הוא רעם, הסכימה היא.

בבית רעם התנהג עדין. לא נכנס לחדרים בלי להזמין, לא נגע בדברים, לא ביקש אוכל מהשולחן. שכב במרפסת על שטיח ישן, פתח עין אחת, ושמר על כל מה שקורה.

אמא, הוא נראה עצוב, אמרה תיליה, יושבת ליד הכלב. תראי כמה יש לו עיניים עצובות.

ואכן, בעיני רעם היה נצור של נוסטלגיה, כאילו הוא מתגעגע לחיים קודמים, אך מבין שאין דרך חזרה.

הוא צריך זמן, אמרה נועה. להתרגל אלינו, לבית החדש.

אך במקביל היא דאגה. אם הוא ברח? אם יחפש בעלים קודמים?

הלילה הראשון רעם שמע במרפסת. נועה קמה כמה פעמים, בדקה הוא במקומו. הוא שכב, לא תזז, כאילו הוא ערום מנוחות אך לא ישן.

הלילה השני זהה.

בשלישי נועה לא חזה עוד.

רעם, קראה בשקט. בוא לכאן.

הכלב הרים ראשו, הביט בסקרנות.

בוא, חזרה נועה, מטפלת ברצפה ליד המיטה.

רעם קם, נגע במקום שהציעה, בחן את נועה, ובקשתו.

שכבה, אפשרה היא.

הוא נחת על המזרן עם הקלה, כאילו נושא של מאה שנה נפל עליו ונתן לו מנוחה.

אתה מבין שאתה שלנו עכשיו? לחשה נועה בחשכה. שלא נוותר עליך.

רעם נשף נשימה עמוקה.

אמא, רעם נעלם! צעקה תיליה בבוקר, רצה למטבח.

הלב של נועה נפל. הוא באמת ברח?

איפה הוא? קראה היא. אין אותו! חיפשתי בחצר, בבית אין!

החלון היה נעול, הגדר גבוהה לא ניתן היה לקפוץ. והכלב נעלם.

רעם! קראה היא. רעם, איפה אתה?

אין תשובה.

אולי תחת המרפסת? הרהיב אורן. או במרתף?

חיפשו בכל מקום. ריק.

נועה הייתה מוכנה לקבל את הגרוע, כששמעה חישה עדינה מתחת לקרקע.

קול! נחשבה היא.

בבית היה מרתף קטן, שבו שמרו מצרכים לחורף. הדלתות תמיד פתוחות לאוורור. ירדו במרפסת ונהרו בחשש.

רעם ישב בפינה רחוקה על שמלה ישנה, ולצידו קבר קפצים גוריכלבים קטנים, חסרי ראייה, חמשה.

אוי! נשפה תיליה. אמא, זה ילדה! ויש לה גור!

נועה ישבה ברגליים, לא מאמינה לעיניה. מה קרה ברעם? הוא הפך לאם?

איך? נענע אורן. לא שמענו.

פרווה עבה, הסבירה נועה, נזכרת. והיא יושבת תמיד, לא עומדת על הרגליים, הבטן שלה לא נראית גדולה כמו אצל כלבים גדולים.

אז היא לא יצאה מהחצר שלנו? חישבה תיליה.

כן! פתחה נועה, מבינה. היא חיפשה מקום בטוח לגורל חייה. היא הרגישה שהזמן הגיע, וחיפשה אותו.

היא חיפשה אותנו, סיים אורן. היא חיפשה אותנו.

רעם הרימה ראשו, מביטה בעיניים עייפות אבל שמחות. לא היה עוד עצב. רק תודה ואמון מלאים.

חכמה, לחשה נועה, מרחפת יד. כמה חכמה.

הכלב נישק את אצבעותיה, חיבק שוב את גוריו, שמחפצים בחלב האמה.

אמא, אמרה שקטה תיליה, עכשיו תהיה לנו משפחה שלמה?

נועה הביטה באורן. הוא הפנה ידיים, כאילו חיפש מילים.

משפחה, חייך היא. משפחה גדולה, מאוחדת.

שלוש שנים חלפו. נועה עומדת ליד החלון במטבח, צופה בחצר. התמונה נחרתת בזיכרון לכל החיים. תיליה, עכשיו בת אַחת עשרה, מרוצת בטבע עם שני כלבים גדולים שכבר התבגרו. רעם שוכב בצל תפוז, משקיף בכבוד על משחקי צאצאיו. יתרת הגורים נרשמו לבתים טובים, ורקס ודינה נשארו איתם.

אתה חושב שיש לנו יותר מדי כלבים? שאל אורן, מחבק את אשתו על הכתף.

והאם אתה מצטער? שאל נועה.

אין טיפת חרטה, חייך הוא.

לפני שלוש שנים הייתי מתה להכות אותי, אם מישהו היה אומר לי שנקבל להקה של כלבים.

נועה חיבקה את בעלה. הזיכרון של אותו ערב סתיו, שבו הכול התחיל, חזר. מפחיד לחשוב מה היה קורה אם לא היה הכלב.

הוא הציל אותנו, לחשה נועה. לא רק מהגנב, אלא מהמשפחה כולה.

איך זה? שאלה אורן.

תחשוב על זה. תיליה הפכה אחראית יותר מטפלת בכלבים, משוטטת איתם. אתה הפסקת לעבוד שעות מאוחרות כי אתה יודע שיש לך בית שמחכה לך. ואני למדתי מהו אהבה ללא תנאי.

רעם קיבל כאילו שמע הרים ראשו אל החלון. עיניים חומות חכמות, שלא עוד מכילות עצב, רק שלווה וביטחון למחר.

אתה יודע מה המוזר ביותר? המשיכה נועה. הוא עדיין פוגש אותנו ליד השער, כל ערב.

אתה חושב שהוא באמת נשלח אלינו?

נועה פנתה אל בעלה.

איך אתה חושב? כלב חסר בית יושב ליד שער של זרים שלושה שבועות, אחר כך מציל את הבעלים מפשע, ובחודש הבא מביא גורים למרתף שלנו?

כשאת אומרת זאת, נשמע כמו פנטזיה.

זה בדיוק הפנטזיה! נס קטן שמתרחש למי שמוכן לקבל אותו…