מתחילה מהשחרור מבית החולים בתל אביב, אורית נתקעת בפתחה מול גבר.
סליחה, הוא אומר, כשהמבט שלו נעצר עליה לרגע.
בבקשתו הבאה הוא מרחיב את המבט בתום לב, מסובב את גבו לאורית, וכאילו שוכח שהיא קיימת.
כמה פעמים היא קיבלה מבטים כאלה. על בחורות רזות וגבוהות הוא מתבונן אחרת. כאשר גבר רואה נערה חטובה, עיניו אינן ריקות ועצמאיות אלא נדבקות בה בקנאה. זה מגביר באורית תחושה של חוסר צדק. האם היא אשמה שהיא נולדה כך?
כשהייתה קטנה מאוד, כולם מחזיקים באיזורים העגולים של פניה ובקצה העגול של ישנה בטן. בכיתה, כשמתארגנות לשיעורי הגופנית, היא תמיד ראשונה בתור הבנות.
היא נכשלה על ידי ילדה שמכינה תפריט של פיגור, שמכנה אותה “שרמוט” ולדבריו של החלקה מהתוכנית המצוירת. שמות עלבניים אחרים שכבר אינני מזכיר הילדים נוקשים. המורים רואים את ההשתלטות על אורית, אך לא מתערבים.
אורית מתנסה בדיאטות שונות, אך רעב תמיד מתגבר והיא נוטה להקפיא. הקילוגרמים שירדו חוזרים במהירות. היא נראית חביבה, אך המילוי משחית את הרושם הכולל.
היא רצתה להיות מורה, אך וויתרה על החלום מחשש שהילדים ימשיכו לקלל אותה בכינויים פוגעניים. לאחר סיום הלימודים, היא מצטרפת לבית הספר הרפואי. כשאנשים חולים, אינם מתחשבים במראה של העוזר שמקל עליהם. בכיתה של הרופאים אין בנים, והבנות עסוקות באהבות ובנישואין.
אורית נשארת לבד. במפגשי הלימוד הבנות מבקשות מאותה לשבת בשורה הראשונה, מסתתרות מאחוריה כדי לא להיתפס בעיני המרצה.
היא מתבוננת בעיניים בחלונות החנויות של בגדים יוקרתיים, אך לעולם אינה לובשת אותם. בוחר לבושה חולצות רחבות ושמלות ארוכות כדי להסתיר את המילוי. היא מצליחה בלימוד, נותנת זריקות מדוייקות וללא כאב, והמטופלים הקיצוניים מחבבים אותה.
פעם היא הולכת לגלישה על הקרח עם חברות נוער. בנים משמחים משמיעים הערות קשות: «הנה, רואה את המפעל של הבשר?» הדמעות מתעוררות בליבה.
אמא מנסה להכיר לה בנים של חברותיה. כמה פעמים אורית יוצאת לדייט. בחור אחד מתקרב אליה, מתנהג כאילו אינו מחפש אחת, ופנה מצידה. אחר, לפני שהזדמן להציג את עצמו, מתחיל ללטף אותה.
אורית דוחה אותו, והוא נופל במאגר מים. «למה נופלים? אני מענגת אותך. למי אתה צריך?», הוא צועק. הדמעות מחסימות את פניה. היא מחליטה שלא לצאת לדייטים יותר, ומעדיפה לחיות לבד.
בפרופיל ברשת החברתית היא מציבה תמונה של פייה מסרט “שׁרק”. כשגבר שואל איך היא נראית במציאות, היא משיבה: «זה בדיוק כך, רק לא ירוקה». הוא מתייחס לזה בכבוד ומציע לה מפגש. אורית משביתה את השיחה מיד.
במעבר של המחלקה, ניגשת אליה ילדה בת שש.
לאן אתה רץ? כאן חולים שוכבים, אסור לעשות רעש, אומרת אורית, תופסת אותו בידה.
רציתי לגלוח על הלינוליום, הוא מתוודות בכנות.
עם מי באת?
עם האבא ובסבתא. איפה השירותים? שואל.
נלך, אורית לוקחת אותו לקצה המסדרון. תתיישב?
הילד מביט בה בחיוך מרוכז. היא לא מתעלמת ממנו. לאחר כמה רגעים נשמעת ברקשת המים, והוא חוזר אליה.
עכשיו נלך, תראה לי באיזו חדר שוכבת סבתך, אומרת.
הילד נאנח, משחף לצד. הוא נעצר לפני חדר מסוים, מרים גבה למעלה, ומניח אצבע על פינה של הפה. אורית צופה בו, מנסה לא לצחוק.
זה כנראה כאן, הוא מצביע על דלת החדר הרביעי.
כנראה? איך אתה לא בדק את מספר החדר? אולי אתה לא יודע את הספרות? שואלת אורית, כי החדר הוא של גבר.
אני יודע הכל, גם את האותיות. הנה הדלת, הוא מראה על דלת עם מספר חמש.
אתה מציק, אומרת אורית בצורה מתלבטת.
הילד צוחק בקול רם.
איך קוראים לך?
אילן, משיב הילד ברגע שהדלת החמישית נפתחת, ופתאום מופיע גבר גבוה ונאה.
הוא מביט באילן בחומרה:
אילן, למה כך מתעכב? הוא מבחין באורית, משקף מבט קוצר. באותו רגע הוא מעריך את מראה שלה, ואז משאיר אותה ללא עניין.
הוא שיחק? שואל.
אורית רואה עוד מבטים מזלזלים של גברים.
הוא לא שיחק. אל תצעקו עליו, היא אומרת במקצת וממשיכה ללכת.
למחרת אילן ובעלו מבקרים שוב את הסבתא. הגבר צועד ליד אורית מבלי להסתכל עליה. היא מציגה לו לשון. באותו רגע אילן מתהפך, מחייך ושולח אצבע גבוהה. אורית מחייכת ומנפנפת.
אורית נכנסת לחדר החמישי.
היום אתה נראה טוב, גב’ רוזלי. ביקר היום הנכד? שואלת.
ראית אותו? הוא בחור מדהים. הייתי רוצה לדעת איך יגדל.
עוד מוקדם לעולם כזה. תצטרכי לשמור על נכדים, משיבה אורית בחיוך.
אלוהים יברך אותך. הלב שלי מתכווץ עליו. משיבה רוזלי.
האם הוא חיי?
אמא שלו… היא חיה, ברחה וזרקה אותנו.
אמרת אותנו מתפלאת אורית.
אילן לא נולד לי, אבל אנחנו אוהבים אותו כמו שלנו. הילד של אשתי נולד אחרי החופה. לאחר החופה היא גילתה שיש לה בן. האם אפשר להתחיל נישואין מרמה? בעלי סבל משבץ לב ומעתה אני במרפאה. לפני שנתיים קיבלו לאמא של אילן הצעה טובה, והיא נסעה לחו”ל והפכה למודלת. הילד היה מכשול. האישה של בני מתנהגת באותה צורה: יפה ואגוצנטרית. אילן לא מקבל אותן.
אורית מרגישה משקעת מרהיב מהסיפור של רוזלי. היא נכנסת לחדר כדי לעשות זריקה, ופתאום נזלת.
רוזלי, אל תדאגי, זוכרת? אומרת ברצינות.
אני לא מודאגת, הנה, תראי. היא מעניקה לה דף מצויר. על הציור נער מחזיק ידיים של אבא ואמא. ברור שזה אילן והוריו.
אילן מחפש לו אמא. נראה שהוא צייר אותך, אורית.
זה לא נכון, הוא צייר את אמא שלו, מתכחשת אורית.
הוא כבר לא זוכר את אמא שלו, היא הייתה רזה. כאן הוא צייר אמא גדולה יותר, אפילו גבוהה מבאבא. זה את. תראי בעצמך, מתפרדת רוזלי.
אורית חושבת: «אפילו ילד מבין כמה אני גדולה. אף אחד לא יאהב גבר יפה כמו אביו של אילן».
בכל פעם שהיא מגיעה לעשות זריקה לרוזלי, הן מחליפות כמה משפטים. באותו רגע אילן נכנס למרפאה ופונה אליה.
שלום, האם ידיך בטוחות? שואל.
לא יודעת, משיבה במתבונן.
סבתא אומרת שהיא בידיים בטוחות. מתי ישחררו? והולך יום הולדתי בעוד שבוע, מוסיף.
אני חושבת שהיא תשתחרר בקרוב. כמה אתה?
שיהיה לי שש, גאה. אני מזמין אותך למסיבת יום הולדתי.
תודה, אבטח ואשאל את אבא. עונה.
טוב, אשאל אותו עכשיו. רץ אילן לחדר.
אורית לא רואה איך הם נעלמים. למחרת, יעקב עם בנו מחכים לה במקביל.
אבא, אתה הבטחת, תופס אילן את ידו של אביו כשאורית מתקרבת.
זוכר, משיב האב ומביט באורית. מזמין אתכם למסיבת בנו. הוא יחגוג שישה, הכתובת ומספר הטלפון מצורפים. היום הראשון של שבת, נשמח לראותכם אם אין לכם תוכניות אחרות.
הנתונים שלכם רשומים במערכת, אומרת אורית באדום. ואין לי תוכניות ליום הסופ״ש.
לא חשבתי על זה. אילן יחכה מאוד. אם לא תבואו הוא יכעס, ואמא שלו תכעס כם, והיא אמרה שלא צריך לדאוג. מוסיף.
אורית חושבת: «שבוע שלם, צריך עוד קצת לרדת במשקל». באותו ערב היא מספרת לאמא על אילן.
אל תדאגי, בנים מבינים יותר מגברים. אולי תיפגשי? אומרת אמא. הוא מחפש אמא.
האבא שלו אפילו לא מביט אליי, מתלוננת אורית.
אל תהפכי את זה, הוא יחפש גם את התחושות של הילד, אחרת הוא היה מתחתן עם מודל אחר.
ביום שבת, אורית מסדרת את שעריה, בוחרת שמלה, מצביעת ריסים, בוחנת את עצמה במראה ומזמזמת: «כמה שאת משפרת את המראה, לא תרזי יותר».
היא קונה מתנה לשבוע לפני יום הולדתו של אילן. היא לוחצת על שקע הדלת, והדלת ננעלת. הלב פועם בחוזקה.
אורית כאן, קורא אילן, רץ אליו, מחבק ככל שרק יכל. היא מרחפת על ראשו הקצר, מוסרת לו את המתנה. קופסת הצבעים מנצנצת בעיניים שלו.
במרכז החדר עומד שולחן ערוך לחג. יעקב יושב לידו, ובצד שלו יושבת בלונדינית יפה. בצד השני של השולחן יושב זקן, סבא של אילן.
תכירו, זוהי הצלת שלי, אורית, וזה בוריוס, בעלי, יודע? אומרת רוזלי, בלי להסתכל על הבלונדינית.
הבלונדינית, מודל, מרימה גבה בחשש. רוזלי מנסה לשפוך סלט על צלחת אורית, ומטפטפת יין על שרוול הכתר, שהופך למרק על ברך הבלונדינית. היא קופצת, והכיסא נופל.
הבלונדינית מתכוננת ללכת הביתה, אף אחד לא מקפיא אותה. אורית גם רוצה ללכת.
אין לי מה להתנצל, מתחיל יעקב.
למה להתנצל? משיבה אורית. כנראה הגיע גם הזמן שלי ללכת.
האמא שלי הכינה פאי מיוחד, אל תכעיסו אותה, ואז אני אסיע אותך הביתה.
במכונית הם נוסעים בדממה.
לא ביקשתי שתקיעוני, הייתי מגיעה לבד, שוברת השקט אורית.
האמא שלי לא תסלח לי אם לא אשלים אותך, כמה פעמים אתה מצאת אותי בדרך, אולי האם תתחתן איתי?
אני לא אוהבת אותך, ולא אתה אותי. אני לא מתכננת להינשא לך, אומרת בקול מרוגז. אל תדאגי, אני אשתדל לא להופיע יותר בעיניך.
הם עוצרים לפני ביתו. אורית מנסה לפתוח דלת נעולה.
פתחו מיד, צועקת.
פתאום יעקב נוטה לה ומנשק אותה. אורית דוחה חזק.
מה? נמאס לך מבנות בלונדיניות? קיבלת משקל יתר? החלטת לשחק איתי? אה, תודה על תשומת הלב. עיניה בוערות, פניה אדומות.
היא לא יודעת שבאותו רגע היא נראית מדהימה בעיני יעקב, שהוא מוקסם ממנה. הבלונדיניות מרגישות בטוחות בעצמן.
סליחה, עליי אלוהים, אני לא יודע מה גרם לי כך, לא רציתי לפגוע בך, רק חשבתי שאתה
כן. אף גבר לא נגע בי בחיים, פרט למקרים של לגרום לאושר כמו שלך. אני מוצאת את עצמי מתבוננת בעיניים של אחרים, מתעלמת ולפעמים מציצה, מזעיקה בקול רועש וצועדת החוצה.
ספטמבר מתקרר, גשם ורוחות חזקות, עלים נופלים בזריזות. עברו שלושה שבועות מאז יום הולדתו של אילן, ולא ראו אותו.
היא חוזרת מהעבודה ומסירה את הנעליים הרטובות.
האם בא לך לבוא? שואלת אמא במרפסת.
איזה גבר?
אלגנטי, נאה. נראה מודאג. הוא ביקש שתתאשרי.
אורית מאבדת את המספר של יעקב, מהירה לחייג, עוברת למטבח.
זה אני, באתי לבדוק על אילן. אפשר לבקר? המרשם לזריקות מוכן
מיד באה! חוזרת, מתלבשת.
בדרך היא מתחרטת שלא נזכרה בחומרי חיטוי ובמזרקים. רצה למרפאת, קנתה הכל.
אילן מתרגש לראות אותה, שיערו רטוב מדמעה, מדד קוורטלי מצביע על ירידה בטמפרטורה. היא שוטפת ידיים, מתכוננת לזריקה, נותנת לו אנטיביוטיקה וויטמינים.
אתה זוכר שהידיים שלי בטוחות? אל תדאג, אומרת, רואה את הפחד בעיניו. הוא סוגר עיניים בחוזקה, ואז אומר שזה היה קצת כואב.
יעקב מתבונן בה, מעניין אותו. אף אחד לא הסתכל עליה כך לפני. היא מתביישת, מתעטפת באדום, והלב פועם כמו ציפור.
יעקב מזמין אותה לביתו לשבת במקפה.
אתה עושה זאת בשביל הילד? אין צורך. אם אצפה, אתה תתמוגג, אבל לא תאהב אותי. אני לא ניתנת לאהבה, אני שמנה.
איך אתה אומר שאתה שמנה? אתה רך, חם, טוב לב. הילדים לא משקרים, קשה להטעותם. אתה חביב לאילן, ואני חביב לך. נוכל לבנות משפחה איתנה.
מה אם אמא של אילן תחזור?
היא לא תחזור. שלחה סיבת נדחה, התגרשה, נישאה במקום אחר. הילד הוא שלי. בא לך לצאת איתי?
כן, עונה אורית בקיצור.
לכל אחד בעולם יש אדם משלו, חצי שלו, טוב או רע, אבל בלי זה החיים קשים. לא תמיד זוגות פוגשים, וכשפוגשים לא תמיד מזהים את הנשמה האמיתית.
ואהבה? אולי האהבה היא זו שמסוגלת לראות ברוֹק חמור ברב, ברבסופו של דבר, אורית מצאה שלווה בלב ובחיי היוםיום, והבינה שהערך האמתי שלה אינו נמדד במראה אלא באהבה שהיא מעניקה לעצמה ולסובבים אותה.
