היום בבוקר, יעל שוב איחרה לעבודה, אבל נעםבעלהלא ממש התרגש. מבחינתו, הכל תמיד סובב סביבו. הוא נהג לחשוב שהוא מבין בכל דבר טוב יותר מכולם, ולעולם לא היסס להרעיף עליה את עצותיו הנבונות. היה לו ברור שיעל תמיד עושה הכל לא נכון, והוא לא היסס להמעיט מהישגיה, למרות שלמדה באוניברסיטה בהצלחה. נעם הקטין אותה שוב ושוב, כאילו הדבר הכי חשוב הוא דעתו ולא המציאות.
יעל בחרה לשתוק ולהיות סבלנית, אך עם הזמן הפכה מתוסכלת ומותשת מהיחס הזה. היא למדה להעלים עין ולמלא אחר בקשותיו, רק כדי להימנע מהנאומים שלו שהיו נמשכים לנצח. אך דווקא היום, הסבלנות שלה כבר לא החזיקה מעמד. בפעם הראשונה, החליטה להגן על עצמה ולהציב גבולות.
נעם חזר הביתה בערב, נכנס למטבח בסנדלי הגומי המלאים בבוץ מהשדות של קיבוץ דגן, בלי לשים לב שהרצפה בוהקת מניקיון. יעל פנתה אליו בשקט ובנחישות וביקשה שיחלוץ נעליים, אך הוא התעלם ממנה. כשראתה שהוא מתעלם, חזרה על דבריה ביתר תקיפות, הפעם בטון שאי אפשר היה להתעלם ממנו. זה הפתיע אותו כל כך, שהוא ממש התעצבן.
אבל יעל לא נסוגה. היא דיברה בפתיחות, תבעה כבוד, ועמדה על שלההבהירה לו שמרגע זה היא כבר לא תחתום על כל מה שיגיד, ובטח לא תסבול זלזול. היא הזכירה לו את ההשכלה והמאמצים שלה, ושגם לה יש דעה ובחירה. היא אמרה שאם יש לו בקשות מיוחדות, שיגיד לה מראש, כי היא לא מוכנה לזרום עוד עם הגחמות של הרגע האחרון.
אפשר היה להרגיש איך כל התסכולים שנצברו במשך השנים פשוט פורצים החוצה. יעל אמרה בפשטות שהיא לא מתכוונת להוסיף לבשל רק לפי הפנטזיות שלו, והצהירה שתדאג מעכשיו גם לעצמה, לא רק לאחרים. היא הרגישה, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, שיש לה אוויר לנשום.
כשיצאה מהבית עם שקית אשפה בידשם שמה את הפסטה והנקניקיות שבישלה במיוחד, זקופה ובטוחה בעצמהשמעה את נעם קורא אחריה, אבל לא טרחה לענות. היא חזרה אחרי שעתיים הביתה, רטובה לחלוטין מהגשם שירד ונכנסה עם צמרמורת. דווקא בנקודה הזו, נעם הפתיע אותההוא עזר לה להחליף בגדים ולהכניס לה תה חם לידיים.
הוא ניסה לדבר, להתקרב, אולי לשים סוף לריב. אבל יעל הבהירה לו בצורה שלא משתמעת לשני פנים שהיא לא מוכנה להמשיך ולספוג את ההתנהגות הזושאם לא ישתנה, עדיף שילך. נעם הבין עד כמה הוא רוצה לשמור על המשפחה, במיוחד למען בנותיו, והבטיח בפני יעל שיעשה מאמץ אמיתי להשתנות. היא ענתה ברוגע, ואמרה שהיא מוכנה לתת לזה מקום כל עוד יראה נכונות כנה.
יום למחרת, כצעד של רצון טוב, נעם בישל פסטה קרבונרה ממיטב יכולתו וערך אותה יפה לשולחן עבור יעלהיה בכך התחלה חדשה, ואולי אפילו פתח לתקווה לעתיד טוב יותר יחד.
בסוף היום הזה, כשהשקט שב הביתה, ישבתי לעצמי וניסיתי להבין מה לקחתי מכל זה. למדתי כמה חשוב לשים גבולות, לאהוב את עצמי ולהאמין בכוחירק ככה אפשר לבנות זוגיות של כבוד, שוויון ושיתוף אמיתי.
