בקשה אחת על איך שוויקה גילתה שסבתא עברה דירה: ביקור יום הולדת, עוגה ושקית שזיפים — וסבתא לשעבר מחכ…

בקשה אחת
על כך שהסבתא עברה דירה, שירה שמעה מהשכנה. היא תמיד הייתה מבקרת אותה ביום ההולדת, קונה עוגה ושקית של תאנים סבתא הרי אוהבת תאנים. בכניסה לבניין עצרה, מנסה למצוא את הטלפון שצלצל, והשכנה מהקומה הראשונה קראה לה:
“שרי, זו את? סבתא עברה דירה.”
למען האמת, זו לא הייתה סבתא שלה, אלא סבתא של בעלה לשעבר. הם הכירו באוניברסיטה, והוא גר אז עם סבתא שלו. כשהביא אותה לפגוש את הסבתא, שירה פחדה מאוד, ידעה שהיא מבדיקה. להורים של דוד, בעלה אז, לא היה רק סבתא שגידלה אותו מגיל חמש. אבל הסבתא קיבלה את שירה מיד, כאילו היא נכדה שלה.
התחתנו בשנה החמישית, וסבתא העניקה להם מתנה בלתי אפשרית דירה קטנה. כן, בשכונת גפן רחוקה, בקומה חמישית בלי מעלית, אבל שלהם. כל השנים חסכה כסף, לא רצתה להפריע להם.
לשירה אף פעם לא היה משהו משלה. אביה החורג הקפיד שהיא לא תאכל יותר מילדיו, שתשתה בדיוק כמות המים המותרת, ותמיד האשים אותה שהיא מבזבזת חשמל לשווא. בגיל שבע-עשרה התחילה לעבוד כמלצרית והשכירה לעצמה חדר קטן, דמוי מחסן. מעונות לא הייתה זכאית, הרי הרשום שלה תל אביבי. הדירה הקטנה הייתה בעיניה ארמון של ממש.
היא לא גרה שם זמן רב. שנה אחרי החתונה, כשהחזרה מהמשמרת שעה מוקדם מהרגיל (רצתה להכין לדוד ארוחת בוקר), מצאה במיטה שלה בלונדינית עם אף חמוד. היא עישנה, מעשנת לכיוון התקרה, ומהשירותים נשמעה זרימת מים. הבלונדינית לא התביישה רק התכסו בשמיכה שסבתא נתנה לראש השנה.
כך נגמר הקשר שנמשך חמש שנים. שירה לא עשתה עניין, והם התגרשו בשלום. הדירה, מובן, נשארה עם דוד, היא כלל לא טענה עליה, למרות שהבלונדינית, שהלכה עם דוד בכל שלב של הגירושים, לחשה בקול: “תיקח ממנה חתימה, אחרת עוד רגע היא תתעבר מנהג ותדרוש את הדירה!”
“לאן עברה?” התפלאה שירה, ומחטה את השיחה.
“לדירה שלך! להם תינוק עוד מעט נולד, עשו החלפה.”
שירה התרעשה הסבתא בקושי הולכת מאז שנפגעה במפרק הירך, והדירה בקומה חמישית בלי מעלית. איך תחיה שם? יום לפני שגילתה את הבלונדינית, הם בדיוק החליטו עם דוד לעבור לסבתא ולדאוג לה עכשיו נראה שסבתא תישאר לבד, אף אחד לא יכיר אותה, פה כולם יודעים עליה, תמיד אפשר לבקש עזרה.
החדשות על התינוק צרבו לה עם שירה דוד סירב להביא ילדים, אמר שרוצה לחיות לעצמו קודם.
“טוב, תודה, רותי.”
הייתה צריכה ללכת לתחנה, לחכות לאוטובוס ולנסוע ארבעים דקות, אוחזת בידית מתקלפת ומשתדלת לא להפיל את העוגה.
לשוב לדירה שבה שנה הייתה המאושרת בעולם היה עצוב. שירה הלכה במסלול המוכר, בוחנת את השינויים הקטנים שלט חדש במכולת, שטח פתוח שנגדר… בחצר הוסיפו גינת משחקים חדשה, וילד בן שש ישב ליד שלולית עם רגליים בתוך המים.
“אני בחוף!” דיווח בשמחה.
שירה חייכה והוציאה שוקולד מהכיס.
“באמת, רובינזון!”
כמובן, סבתא עשתה כאילו הכל בסדר, וטענה שזו הייתה יוזמתה.
“דוד בא לקנות לי אוכל, ואם צריך, יקח אותי לבית חולים,” הסבירה סבתא.
ומתי היה כאן לאחרונה?” שאלה שירה.
“אתמול.”
שירה הבינה שסבתא משקרת, כי פח האשפה היה מלא ומסריח, והלחם כבר יכול לשמש כמסמרים.
“אני אצא למכולת,” הציעה. “בכל מקרה צריך גבינה, שכחתי.”
על הגבינה שיקרה.
סבתא התנגדה, אבל שירה עמדה על שלה. וכשיצאה, השאירה בכוונה את המטריה כדי לחזור למחרת וגם ללכת שוב למכולת. סבתא ניסתה להרתיע אותה, אמרה שדוד מגיע, אבל כששירה בסתיו חלתה ולא הגיעה שבוע, פחדה להדביק, סבתא התקשרה בעצמה וביקשה בעדינות שתחזור.
ברור שלנסוע כל הזמן היה קשה, ושירה פתרה זאת בדרכה: את האשפה סידרה עם הילד מהשלולית חמישים שקל לשבוע והוא הוציא את האשפה יום יום, ואת הקניות הזמינה משלוח, אפילו קנתה לסבתא סמארטפון ולימדה להשתמש באפליקציה. דוד תמיד אמר שסבתא לא תסתדר, אבל היא דווקא כן הסתדרה. שירה באה אליה אחת לשבוע, לפעמים יותר, לפעמים פחות. סבתא כבר שכחה שדוד היה פעם בעלה של שירה, התרברבה בילד הראשון שלו, התרגשה מהסרטונים שהוא שולח לה לטלפון החדש.
“את הנין כבר הביאו לך?” התעניינה שירה.
“מה פתאום, עוד קטנטן!”
בליום הולדת שנה באמת הביאו את הנין סבתא ביקשה משירה שתרד מהכרטיס עשרת אלפים שקל למתנה. כך ידעה שירה על כל ביקור של דוד ביום הולדתו, ביום הילד, בחנוכה, ואפריל, כנראה יום הולדת לבלונדינית. בכל חג סבתא משכה סכום מכובד למתנה.
גם לשירה ניסתה להציע כסף, אבל שירה סירבה.
“אני ממש אכעס עלייך,” אמרה.
פעם אחת אמרה סבתא:
“טוב. אבל תבטיחי לי שתמלאי בקשה אחת, ואז אפסיק להציע את הכסף.”
“מה?”
“אני אגיד בהמשך.”
בהמשך זה בהמשך, ושירה הסכימה.
כשפבל הגיע לחייה, סבתא גילתה על זה ראשונה. עם אמא שירה כמעט לא דיברה היא שתתה עם האב החורג, ותמיד קיללה את שירה וקראה לה כישלון.
“פספסת גבר עם דירה, איזה טיפשה! כל החיים תגוריי בחורים קטנים!”
לפבל לא הייתה דירה. אבל הוא הבטיח שירוויח אחת. היה צעיר ממנה בחמש שנים, ושירה התנגדה לחיזוריו עד שהסכימה. היה טוב לב ושמח, ומשפחתו קיבלה אותה במהרה. גרו בבית פרטי בשכונת פרחים, ובמשפחה היו עוד חמישה אחים.
“לא העזתי בפעם השביעית לנסות בת,” אמרה האם בחיוך עצוב. “אחכה לנכדה. את רוצה ילדים או קריירה?”
“רוצה,” הודתה שירה.
“נו, אני אחכה לנכדה ממך פבל הכי רציני, האחרים עוד שובבים!”
התחתנו בצניעות, בלעדי חגיגה, ונסעו בטיול מכל מה שחסכו. שירה דאגה לסבתא, אבל לא היה מה לעשות.
הדאגה הייתה מוצדקת. איך קרה, איש לא ידע אולי הרגישה רע, הלכה לבקש עזרה, אולי ירדה לבד לפחי האשפה… מצאו אותה על המדרגות, קרה.
שירה ידעה שאסור לה לבכות ולהילחץ הרי רק אתמול עשו לה בדיקת הריון ושמחה לבשר לסבתא… אבל איך לא לבכות? אילו לא עזבה, לא היה קורה! וגם להלוויה לא הספיקה, דוד אפילו לא הודיע למרות שידע ששירה עדיין בקשר עם סבתא. היא לא התקשרה לריב איתו.
אחרי כמה ימים התקשרה אשתו של דוד.
“חושבת שאת הכי חכמה? נלך לבית משפט ונוכיח שהיא הייתה לא שפויה שחתמה!”
שירה לא הבינה מדוע. הבלונדינית צרחה, העליבה, ורק בסוף השיחה הבינה שמדובר בדירה.
למחרת התקשר גם נוטריון. הזמין אותה לבוא לקרוא את הצוואה. מתברר שסבתא השאירה לה גם מכתב.
את המכתב קראה שירה בדמעות. סבתא כתבה כל כך הרבה טוב עליה, הודתה לה, שירה הרגישה אי נוחות הרי לא עשתה את הכל בשביל תודה, אלא באמת אהבה אותה. וגם לא היה לה מי לאהוב. “זוהי הבקשה שלי, שעליה דיברתי: קחי את הדירה הזו במתנה, אין לי איך אחר להודות.”
שירה חשבה שסבתא מתכוונת לדירה שבה גרה, אך הנוטריון הסביר שמדובר בדירה עם שני חדרים שבה גרו דוד ואשתו. הדירה הקטנה שייכת לדוד; את השנייה תתן לשירה.
היא ביקשה זמן לחשוב, ודנה עם פבליק. לא רצתה את הדירה מספיק לה איומים ושיחות, שלא תאבד את התינוק. אבל לא למלא את בקשת סבתא גם לא נכון. דנו זמן רב והגיעו להחלטה.
זימנו את דוד ואשתו לנוטריון, לאחר התייעצות איתו. הנוטריון אמר ששירה לא חכמה, אבל לא התווכח.
אשת דוד התנפלה על שירה, הייתה מתנפלת בחוזקה לולא היה פבל לצידה, הפילה קללות ואיומים.
“שתוקי!” פתאום צעק דוד. “הדירה מגיעה לה שלוש שנים טיפלה בסבתא.”
שירה הייתה המומה הכינה נאום לדוד.
“ואין מה לדבר, נעביר, נצא מהדירה,” אמר, בלי להסתכל על שירה.
אז שירה הציגה את תוכניתה: לא רוצה להרוס להם את החיים, ולדירה הקטנה בשכונת גפן מספיקה לה. שעל הכל סיכמו עם הנוטריון, נשאר לקבל את הסכמת דוד.
דוד הרים מבט והביט בשירה עיניו היו מלאות אשמה.
אשתו נרגעה מיד וביקשה קפה ועוגיות, הרי עייפה מהנסיעה, היה צריך להגיד מראש ולא להטריח.
לשירה נולדה בת. קראה לה סוניה, על שם סבתא. אמו של פבליק שמחה שמחה גדולה יהיו לה עוד נכדות אולי, אבל סוניה תמיד תהיה הבכורה והאהובה…