יום חמישי, 12 ביוני 2025
במפגש המשפחתי השנתי על שפת הכינרת, בת השש שלי, צופיה, נגדה בעיניים בקשת להמשיך לשחק עם בת הדוד, שירה, בת ה12. מהספקתי תחילה, אך הוריי חזו שהכל יעבור ברוגע.
הצהריים של המפגש החל כמו כל שנה: ריח ארזים מתפשט בחצר, שולחנות קרטון תחת הצל של המרפסת, והקול הלחוש של המים מרדדים את האבנים. עדיין סידרתי צלחות, כשצופיה תפסה את שרירי החולצה ושאלת בקול קטן אך נלהב:
אפשר לשחק עם שירה? הצביעה על בת הדוד, רק שנתיים מבוגרת ממנה.
הרהרתי. בשנה שעברה הן הרבו וודאות, ובסופה נגרם רק בריחה ריקה, אבל האינסטינקט גרש אותי להיזהר. לפני שהצבתי תשובה, אימא, רבקה, התערבה מאחורי, בקול סמכותי שלא השתנה:
אוי אלוהים, תן לה. הן רק בנות נענעה יד כאילו רוצה להרחיק זבוב צריך יותר רגיעה.
התכוונתי להפריך, אך אבא, יצחק, חייך בכתפיו. אל תגזימי, גרגר, ותחושת האילמות שהייתי מתבקש לשתוק חיזקה את שקטי. נשקתי עמוק וצפתי בתופס:
טוב, לך, אבל אל תתרחקו יותר מדי.
הן ריצו אל סלעי הרציף, שם המים קרים ועמוקים. ראיתי אותן מדברות, מתנועעות, מצחקות, והקפדתי על העיניים שלי על הבחורות. המשפחה סביב השולחן חוותה סיפורים, אני שמרתי מבט קבוע על הבנות. ראה לי סלט, שמעה לי בדיחה של דוד ואז קרה.
צעקה נרעדה, קפיצה של מים והשתיקה שפצלה את האיום לחצי. הסתובבתי מיד. צופיה לא הייתה על הסלע שבו ישבה לפני הרגע. מה שראיתי עדיין רוקד בזיכרוני: זרוע קטנה מתמתחת במים.
רץ ללא מחשבה, קפזתי לתוך המים הקרים. ידיי תפסו אותה במהירות, משכתי אותה אל חזה שלי. היא שיעלה, בכאבים, רטובה, והקול שלה נחתך:
אמא היא דחפה אותי. שירה דחפה אותי.
הקפאת קרה של המים נשבה במחשבה אחרת. חזרתי איתה לשולחן, רטובה, מבולבלת, כועסת. חיפשתי את אחותי, מרים, בעיניים.
מה קרה? שאלתי, מנסה לשמור על קול רגוע.
היא קמטה מצח, כאילו אני מדברת על דרמה פיקטיבית.
על מה מדברת? הן בנות, בטח נגלשו.
לפני שהספקתי להמשיך, אימא קפצה אל המוקד, איתנה, מגינה, כאילו היא האשמה.
לא תאשימי את נכדתי על הפרנויה שלך קרעה תמיד אותו דבר איתך.
רצונתי להגיב נקטעה; אימא, מתוך פזיזות, זרקה לי טפיחה. המכה לא הכאיבה יותר מהבגידה שחשתי. נשארתי ללא מילה. הצופיה בכתה, ואני, לראשונה אחרי זמן רב, לא ידעתי מה לומר.
המתח היה כה צפוף שכשהבעל שלי, איתן, הגיע דקות ספורות אחרי, רטוב מזיע מריצת המונית, נוכחותו שינתה את כל המצב. הוא הניח את המפתחות על השולחן בקול חזק, ניגש אל בתנו במתח של פחד ממה שעלול לקרות.
מה קרה? שאל, מתכופף לחבק אותה.
היא בכתה והסתתרה בזרועותיו. ניסיתי לדבר, אך אחותי קפצה בפתאומיות, הרימה את שתי ידהן.
זה היה תאונה התעקשה שיחקו ו
זה לא היה תאונה! קטעתי, בלתי יכולה לעצמי היא אמרה לי ששירה דחפה אותה.
איתן הרים מבט אל אחותי, אחר כך אל אימא שעוצמת בעמידה מאיימת. האוויר נקטע.
דחפת? שאל, פונה לשירה, אך אימא נקטה קולה שוב.
אתה מגדול כמו היא הצביעה אליי הבנות משחקות כך. לא קרה לה שום דבר.
איתן קם באיטיות. קולו היה מנומס, אך שמעתי אותו רציני יותר מתמיד.
כמעט הייתה נושאת אמר זה לא «משחק». ואת הוא מבט אל אימא אין לך זכות לשים יד על אשתי.
אימא שטפה, מזועזעת.
אוי, רק סיבוב יד כדי שלא ארגיש מבוכה. תמיד מדפיקה את כל מה שקרה.
איתן הביט בי, ראה את הרעד שהסתירתי. לא ידעו אם זה מים קרים או מכה, אך פניו שינו; הוא קיבל החלטה.
נלך אמר שלווה מוחלטת.
התלוננה קלה מהקהל. אבא ניסה להתערב, אומר שהכל לא כל כך רציני, שהמשפחה צריכה להישאר מאוחדת. אחותי גלגלה עיניים, כאילו כל הכאוס רק רמת זמנית.
חיבקתי את צופיה, עדיין רועדת. בפעם הראשונה הרגשתי את הפער בין מה שהמשפחה רוצה להיות לבין מה שהיא באמת כשדברים מתהפכים.
לא אמרתי בקול נמוך אך חזק לא נוכל להישאר כאן.
אימא, פגועה בגאוותה, התקרבה אליי.
כך משלם לי על כל מה שעשיתי בשבילך? קראה ילדה נגלשה ואת מתייחסת אלי כמו למפלצת!
אף אחד לא אמר זאת השבתי אבל היום עברו עליך קו.
היא נחרטה, כאילו לא יכלה לקבל תשובה שונה. האישה שלימדה אותי לקרוא, שסידרה לי תסרוקת לפני כל תחילת לימודים, נראתה בלתי מסוגלת להכיר את הנזק שעשתה. התסכול הפך לזעם טהור.
אז לך קראה אם אינך יודעת לגדל את ילדיך, אל תבקרי אותי לעזרה.
היא כעסה את כל השנים של ביקורת בתחפושות של ייעוץ. איתן קיבל את המזוודות, ובכל זאת לא תכננו לעזוב מייד, אך אין טעם להישאר במקום שבו בטיחות בתנו מוטלת בספק וגם הכבוד שלנו.
כל המשפחה צפה בדממה, לא יכולה או לא רוצה להתערב. המתח היה בלתי נסבל. הלכנו לעבר הרכב, אך לפני שעלינו לשים רגל בקולנה של צופיה, רכה בקול רך, רועד:
אמא האם סבתא כועסת עלייך?
נשפתי עמוק. הביטו אל האמא שעמדה זקופה, ללא רמז של חרטה.
לא יודעת, אהובה אמרתי אבל גם אם היא כועסת, עשינו את הדבר הנכון.
כאשר סגרתי את הדלת של הרכב, הבנתי שהאירוע של אותו היום לא ייפתר במרחק אחד. זה היה רק תחילת קרע עמוק יותר קרע שהשתמר במשך שנים מתחת לפני השטח.
בדרך חזרה הביתה, צופיה נרדמה על הכתף שלי, איתן אחוז במושב עם שתיקה כבדת לב, ידעתי שבעתיד נאלץ להתמודד עם זה.
אותו ערב, אחרי שהכנתי לה מקלחת חמה והנחתי אותה במיטה, הבית נעטף בדממה מוזרה. לא הייתה הדממה הנעימה שהרגענו, אלא ריקה, מלאה בדבר שלא נאמר. איתן ישב בסלון, חולצתו עדיין רטובה מזיעה של הפחד והעייפות הרגשית.
צריך לדבר אמרתי בקצב איטי.
הוא הנהן, אך מבטו נצמד לידיו.
אי אפשר להמשיך לחשוף את בתנו לזה אמר לבסוף היום היה עלול להיגמר באסון.
ישבתי לצידו, מרגיש את משקלו של היום על הלב.
אני יודעת לחשתי אבל זו המשפחה שלי. קשה לחתוך מהשורש.
איני מבקש לחתוך השיב ברוגע רק להציב גבולות. לא נוכל לאפשר שיתנו לנו יחס כזה, לא לי ולא לבתנו.
שקט נפל. המילה גבולות הדהימה כמו דלת שמעולם לא היה לי אומץ לסגור. גדלתי בבית שבו התנגשות עם ההורים נחשבה לבגידה, כמעט פשע. המחשבה על עימות אמיתי היה משתק.
תמיד גורמים לי להרגיש אשמה הודיתי כאילו כל האשמה נופלת עלי. כאילו אני מוגזמת.
איתן אחז בידי.
לא את מוגזמת. היום ראית זאת בבירור. אינך צריכה להמשיך להצדיק אותם.
דמעה גלשה על פניי, לא מהכאב של המכה, אלא מהכאב של ההבנה שלמרות האהבה, חלק מהמשפחה אף פעם לא יזכיר לי כבוד.
בלילה לא נשנו הרבה. למחרת, בעוד אני מכין קפה, קיבלתי את ההודעה הראשונה מאימא:
לא מאמינה שהבאת דרמה כזו לפני כל המשפחה. מקווה שאת מרוצה.
היא לא שאלה על נכדתה. לא שאלה אם היא מרגישה טוב. לא הראתה אפילו זעיר עניין.
אחותי שלחה הודעה נוספת:
שירה אומרת שהיא לא דחפה. תראי מה את גורמת.
מחקתי בלי להשיב.
אבא שלח מאוחר יותר, מנסה לגשר כרגיל:
נדבר כשאת מרגיעה.
אבל אני לא הייתה מתוחה. בפעם הראשונה הייתי ברורה.
עברו יומיים לפני שהחלטתי. חייגתי לאמא. קולו היה מתוח, מגונן.
אמא, צריך לדבר התחלתי.
עכשיו את רוצה לדבר? חזהה בקור אחרי המספר הקטן שעשית
נשפתי עמוק, מחליטה לא לחזור על העבר.
זה לא היה מספר קטן. בני כמעט מתה בטביעה. ואת הטפחת אותי.
רגע של שקט בלתי נעים.
טפחתי כי היית היסטרית ענתה.
לא, הטפחת כי התנגדתי לך תיקנתי וזה לא מקובל. לא אוכל לאפשר זאת יותר.
היא נשמה עמוק, מופתעת מהקול החזק שלי.
למה מרמזת? שאת לא אם רע?
אומרת שאני זקוקה למרחק. בשבילי ובשביל בתי.
שתקנו זמן ארוך, קר קר.
תעשי מה שאת רוצה השיבה אבל אל תציפי שאני ארד אחריך.
לא מצפה אמרתי ונסגרה השיחה.
השיחה הרגילה אותי, אך גם הקלה על משקלה של חיי.
בצהריים, בזמן שהבת מציירת בחדרה, ניגשתי אליה. הציור ראה אגם, שתי ילדות ואמא בעיניים דומעות.
מה מציירת, אהובה? שאלתי ברוך.
היום שבו נפלתי היא השיבה אבל הפעם את תפסת אותי מהר יותר.
הלב נגע במתנה, חייכתי.
תמיד אתאחז בך. תמיד.
ביציאה מהחדר ידעתי, למרות הכאב, שקיבלתי החלטה נכונה. כמה קשרים לא נפרדים בפעם אחת; הם מתרככים לאט עד שמבינים שהמשך המתח רק מזיק יותר.
הלקח שלי: צריך להציב גבולות, גם אם זה אומר להתרחק מהקול שלנו, כדי לשמור על שלמות המשפחה והקשר עם הילדה.
