ביום שלפני ערב ראש השנה, הלכתי עם אמא ל”עולם הילדים” בדיזנגוף סנטר. בכלל תכננו לקנות איזה שרשרת לדירה או כמה בלונים, אבל לי פתאום נפל הלב על שמלה אחת אדומה, סרוגה, עם פס כחול בוהק בתחתית ובשרוולים. התחננתי לאמא שתרשה לי למדוד אותה, והיא בסוף הסכימה, למרות שלא בשביל זה באנו.
המחשבות התרוצצו לי בראש ברגע שלבשתי אותה; השמלה כאילו עוצבה במיוחד בשבילי. בכיתה היה מישהו שממש מצא חן בעיניי, והחלום הכי גדול שלי היה שיראה אותי עם השמלה הזאת במסיבת ראש השנה אצלנו בכיתה.
לא רציתי להוריד אותה, והייתי עם דמעות בעיניים. אמא קלטה את זה, חייכה בעייפות ואמרה: “אני מקבלת משכורת עוד מעט, ניקח אותה” יצאתי משם מאושר, מרחף מציפייה.
קישטנו את הדירה, תלינו ברכות ושאריות של קולאז’ים משנים קודמות, אפילו סידרנו רימון מפלסטיק קטן ליד הנרות. האמת, במקרר נשארו רק קוביות קרח וקצת חמאה. חיכינו בשקט למשכורת של אמא, בקושי זזים מהתרגשות. אצלנו, בזמנו, עבדו כרגיל אפילו ב-31 בדצמבר, רק שהיו משחררים מוקדם.
בערב, אמא חזרה מהעבודה אבל הפנים שלה היו חיוורות, בעיניים שלה נצצו דמעות. הגיעה הביתה ומייד סיפרה שבגלל עיכוב בבנק, המשכורת לא נכנסה. היה לה קשה עם זה, ממש הרגישה אשמה שאין לנו שולחן חג אמיתי.
אבל אני לא נבהלתי דווקא היה לי מצב רוח שמח. התיישבתי על הספה מול הטלוויזיה, התכוננתי לראות את הסרטים שמקרינים תמיד בערב ראש השנה: “גבעת חלפון”, “חגיגה בסנוקר”, “סאלח שבתי” מה שידענו לומר אחרי זה פעם היה רק ערוץ אחד או שניים, לא הייתה ברירה.
אמא בישלה כמה תפוחי אדמה, מעט חמאה מעליהם, וגרדה גזר שפיזרה עליו סוכר. זהו זה היה כל התפריט. התיישבנו שנינו, והיא התחילה לבכות. ניסיתי לנחם אותה, ולפתע שמתי לב שגם אני עם דמעות לא מהמזון, מהעובדה שככה קשה לה.
בסוף שכבנו צמודים יחד על הספה, מכוסים בשמיכה אחת, וצפינו בקונצרט החגיגי בטלוויזיה. כאשר השעון היכה חצות, שמענו את השכנים יוצאים למסדרון עם כוסות יין, מריעים, שרים ושרים שירי חג רק אנחנו נשארנו בדירה שלנו.
ופתאום דפיקה בדלת דפיקה רצינית, לא פעם אחת. אמא פתחה, ומולנו עמדה גברת מלכה מהקומה מעלינו, שתמיד הייתה מוצאת סיבה להתלונן עלי: שאני לא מוריד את הזבל כמו שצריך, שאחרי הכדורגל אני גורם רעש. לא ממש אהבו אותה, בלשון המעטה.
הפעם, גברת מלכה כבר נראתה אחרי שניים או שלושה קידוש. לא שמעתי מה אמרה לאמא, אבל ראיתי איך היא דוחפת את אמא פנימה, בודקת את השולחן העלוב שלנו ופשוט מסתובבת ויוצאת בלי מילה.
כעשרים דקות אחר כך כבר לא דפקו, אלא בועטים בדלת. נבהלנו. אמא שלחה אותי להישאר, ויצאה לבד לגלות מה קורה. לתוך הדירה נכנסה גברת מלכה, עמוסה בסלים שימורים, קופסאות סלטים, מגש עוף חצי מבושל, בקבוק יין רימונים, קערה של סלטים, כמה תפוזים ומעט סוכריות.
אמא התחילה שוב לבכות, אבל הפעם מאושר. גברת מלכה קראה לה “משוגעת”, ניגבה לה את הדמעות בשרוול המעיל הגדול שלה, והסתובבה ללכת, כאילו לא קרה כלום.
אחרי ראש השנה, גברת מלכה חזרה להיות מנהלת הרחוב והבניין. היא לא הזכירה אף פעם את הלילה ההוא.
רק אחרי הרבה שנים, ביום שהלכנו כולנו מחוץ לדירה שלה ללוות אותה אחר כבוד, גילינו משהו כל השכנים, אפילו הילדים שהיא צעקה עליהם, כולם בכו. כי כל אחד גילה שיום אחד היא העבירה לו קופסה עם מרק, בגד חם, או חיבוק לא צפוי.
הלקח שלי מהכל? לפעמים האנשים שנראים הכי קשים הם בדיוק אלה שרואים אותך ברגע האמיתי ויודעים לפתוח את הלב.
