בערב ראש השנה נכנסה השכנה: “אפשר לבוא אליכם לחצי שעה? את המשכורת לא קיבלתי, בבית ריק, אפילו לתה לילדים אין מה לתת. אני לבד עם הבנים, הם רוצים לחגוג…”

יומני, 31 בדצמבר, 22:55
הערב התחיל כמו שתמיד חלמתי.
סוף סוף סיימנו את השיפוץ, ההכנסות שלנו התייצבו, והרגשתי שמותר לנו להתפנק ולחגוג כמו שצריך.
כל היום הייתי במטבח, חולמת על הרגע שבו נוכל לשבת יחד וליהנות מהשקט והיופי שסביבנו.
הכנתי ברווז עם תפוזים בתנור, ברוטב, קישטתי בענפי רוזמרין.
הריח היה משכר, ממש כמו במסעדה יוקרתית.
דניאל, בוא תראה!
קראתי לבעלי.
דניאל יצא מהחדר, חייך והחמיא: “נועה, זה נראה ברמת שף!”
הרגשתי גאווה.
קיבלתי את האישור שלי לערב מיוחד.
סידרתי את הברווז על צלחת חרסינה גדולה, הנחתי סביבה פלחי תפוז ועלים ירוקים.
השולחן היה ערוך עם שלושה סלטים סלט ישראלי, סלט חצילים וסלט יווני.
לחם שאפיתי בעצמי, גבינות משובחות, נקניקים, פירות ענבים, קיווי, וגם תבנית של קציצות תפו”א שטיגנתי הבוקר.
מה, אנחנו פותחים מסעדה?
צחק דניאל.
לא, פשוט רציתי ערב חג אמיתי.
עבדנו קשה, מותר לנו להתפנק.
דניאל הניח יד על כתפי: “באמת, מזמן לא חגגנו ככה.
מגיע לנו!”
השעה כבר עשר בלילה.
אנחנו מחליפים בגדים, מתיישבים מול השולחן הערוך, דניאל ממלא את הכוסות.
לחיינו?
לחיינו.
אנחנו מרימים כוסית, אני טועמת מהסלט, דניאל מנסה את הברווז ומסנן “נועה, זה חלום!”
הרגשתי שלווה.
ערב רגוע, אוכל טעים, שתיקה נעימה זה היה אושר פשוט.
ובדיוק אז, דפיקה בדלת.
דניאל הולך לפתוח.
בדלת ניצבת שירלי השכנה, עם שני בנים עידן ויונתן נראים עייפים בעיניים אדומות.
תסלחו לי…
אפשר רק לכמה דקות?
היא אומרת בקול חנוק לא קיבלתי משכורת, אין כלום בבית, אפילו תה לילדים אין מה לשים.
הבטיחו לבוא, אבל אני לבד עם הבנים, והם רצו לחגוג…
דניאל מהסס.
לגרש שכנה עם ילדים בליל השנה החדשה?
בלתי אפשרי.
תיכנסו, אומר, מזמין אותם פנימה.
כשאני יוצאת מהמטבח ורואה אותם, אני מבינה שהערב הרגוע נגמר.
שלום, שירלי…
ילדים.
נועה, סליחה על ההפרעה, פשוט לא היה לנו לאן ללכת.
רק לכמה דקות, בסדר?
הבנים מתבוננים אל המטבח רעבים.
שבו לשולחן, אני נאנחת.
הם מתיישבים.
עידן בן ה-13 לוקח ברווז ביד, לא מחכה לתשובה, ונוגס.
יונתן כבר טורף לחם עם גבינה.
זה טעים!
הוא מכריז אמא, אפשר עוד?
שירלי לא עוצרת אותם, אפילו מגישה להם אוכל.
תאכלו, יש לכם חג!
היא אומרת, ומוסיפה לעצמה גם.
הם אוכלים מהר, מתנפלים על הסלטים, פירות, גבינות.
בתוך עשרים דקות כל מה שהיה על השולחן נעלם.
הברווז מפורק עד העצם, נעלמו הסלטים, הגבינות, הפירות, הלחם אפילו הקטניות והקציצות.
אני מביטה בהם באלם.
דניאל מנסה להקליל: “איזה תיאבון יש לכם!”
אבל אף אחד לא עוצר.
הם ממשיכים לנשנש, כאילו לא אכלו שבוע.
יש עוד לחם?
עידן שאל.
אני מביאה עוד לחם, הילדים מכינים לעצמם כריכים בלי חשבון.
שירלי לא מתנצלת, אפילו מחייכת.
סליחה, פשוט הם היו ממש רעבים, היא אומרת בפה מלא.
כל מה שהיה לנו זה פסטה יבשה.
הערב שלי התרסק.
שעות של עבודה, השקעה, כסף, והלב נגמרו בדקות.
כשנשארו רק כמה קלמנטינות על השולחן, השעה הייתה 23:45.
שירלי קמה: “טוב, אנחנו הולכים, תודה ענקית!
ממש הצלתם אותנו.”
הילדים קמים, יונתן לוקח עוגייה ושואל, “אפשר לקחת את זה?”
כן, אני עונה בעייפות, מבלי להסתכל.
הם עוזבים, משאירים ברכה חפוזה.
דלת נסגרת.
אני ודניאל עומדים מול שולחן ריק.
רק פירורים, קערות ריקות, קלמנטינות אחרונות.
ראית מה קרה?
אני שואלת.
ראיתי, דניאל עונה בשקט.
הם אכלו הכל, מה שהכנתי ביומיים.
אפילו לא טרחו להודות.
דניאל מחבק אותי.
אני לא בוכה, רק מביטה בריקנות.
כשהשנה מתחלפת, אנחנו מרימים כוסית, אבל החג הלך לאיבוד.
למחרת אני מסדרת, שוטפת, מנקה את מעט שנשאר.
החצי כוס מלאה רק פירורים.
דניאל, אני מבינה שיש לאנשים קשיים, אני אומרת.
אבל למה לא עצרה את הילדים?
למה לא אמרה “מספיק, זה לא שלנו”?
אולי הם באמת היו רעבים.
רעב זה דבר אחד, אבל חוצפה זו כבר התנהגות.
הם פשוט חטפו את האוכל.
שירלי הושיבה אותם ואמרה “תאכלו, תתפנקו”.
ומה איתנו?
מה נשאר לנו?
בערב, פגשתי את שירלי במדרגות.
שלום, נועה!
עוד פעם חג שמח, ותודה על האירוח!
אני מביטה בפניה המרוצות, משהו בי נסגר.
שלום, אני עונה בקצרה, עוברת הלאה.
פגשת את שירלי?
שואל דניאל.
כן.
לא אדבר איתה יותר.
שתמצא לה “מממנים” אחרים.
עוברת שבוע.
כל פעם שאני רואה אותה, אני מתעלמת.
שירלי מנסה לדבר, אני שותקת.
מספיק לכעוס, דניאל אומר יום אחד.
אני לא כועסת, אני משיבה.
למדתי שרחמים הם עצה גרועה.
פתחנו את הבית קיבלנו שולחן ריק וחג הרוס.
אבל באמת היה להם קשה…
קושי לא נותן רשות לאבד רגישות.
אפשר לבקש קצת תה, לא לזלול הכל, ולא להתעלם מכבודנו.
דניאל נאנח, אבל אין טעם לטעון.
עבר חודש.
היחסים עם שירלי לא חזרו למסלולם.
אני אומרת בקצרה שלום, לפעמים בכלל לא.
היא מספרת לשכנים ש”נהייתי סנובית”, אבל זה לא באמת משנה לי.
את אותו ערב, אני אזכור תמיד שולחן ריק, פרצופים מרוצים של אורחים לא קרואים, והריקנות שלי.
אני נשבעת יותר לא אפתח את הדלת בפני מי שחושב שאירוח הוא הזדמנות לרוקן ולהרוויח.