בערב ראש השנה, הלכתי עם אמא לקנות משהו קטן ב”עולם הילדים” בדיזנגוף. בכלל תכננו רק לקנות שרשרת נורות או קישוט נחמד לבית, אבל את כל תשומת הלב שלי תפסה שמלה אחת, שגרמה לי לעצור מהלכת. אדומה, סרוגה, עם פס כחול עז בקצוות השרוולים והתחתית. עמדתי שם ליד הקולבים, מסרבת לוותר, מבקשת מאמא שוב ושוב למדוד אותה.
כשמדדתי לא האמנתי. כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילי. ישר דימיינתי את עידו מהכיתה, שאני מאוהבת בו בשקט, רואה אותי במסיבת ראש השנה בבית הספר, בדיוק בשמלה הזאת. כמעט שכבר בכיתי, לא יכולתי להפסיק להרגיש את הדגדוג הזה בלב ולא רציתי להוריד אותה בכלל.
אמא, שידעה לקרוא בין השורות, נאנחה ואמרה: “עוד כמה ימים המשכורת שלי נכנסת, יאללה, ניקח”. חזרתי הביתה בעננים, כמעט מרחפת משמחה.
קישטנו את הסלון, תלינו נצנצים ושרשרת אורות, שמנו מגנט “שנה טובה” על הדלת. אבל במקרר היה כמעט כלום קצת חמאה וקצת קרח. נשאר לנו לחכות כבר בקוצר רוח למשכורת של אמא, כמו כל שנה. בזמנו, אפילו ערב ראש השנה היה יום עבודה רגיל. רק שיצאו מוקדם.
אמא חזרה מהעבודה, העיניים שלה היו אדומות, הקול שלה נשבר המשכורת עוכבה, לא נכנסה בזמן. כל מה שנשאר לה זה לבקש סליחה שאני אהיה בלי שולחן חג אמיתי. אני, באמת שלא הצטערתי. השמלה שלי חיכתה לי, האורות בסלון זהרו, ואני הייתי עסוקה בצפייה בתכניות חג בטלוויזיה, שתמיד שידרו רק פעם בשנה, וממש לא היה מה לראות בשאר הזמן ממילא היה רק הערוץ הראשון והערוץ השני.
אמא בישלה תפוחי אדמה, הוסיפה קצת חמאה מגוררת, תקעה בקערה גזר, פיזרה עליו סוכר. זה כל מה שהיה בבית. ישבנו לאכול, ופתאום אמא החלה לבכות בלי הפסקה. ניסיתי להרגיע אותה, וחיבקתי אותה, אבל גם אני בכיתי, בלי לדעת בכלל למה. אולי מתוך הרחמים העצומים שהציפו אותי כלפיה, על כל הבדידות וכל הכאב שלה.
אחר כך שכבנו יחד מתחת לשמיכת פיקה על הספה, חיבוק הדוק, וצפינו בקונצרט החגיגי של ראש השנה.
בחצות, שמענו את השכנים במסדרון, יוצאים עם כוסות יין, מברכים ושרים. אבל אנחנו לא יצאנו. פתאום דפיקה חזקה בדלת ואז עוד אחת. אמא הלכה לפתוח, ואני הצצתי מאחוריה וראיתי את השכנה רבקה שבדרך כלל רוטנת עליי פעם על זה שלא ניקיתי את חדר המדרגות, פעם על זה שרעשתי בחוץ, אף פעם לא החמיצה הזדמנות להעיר לי. כל הילדים בבניין פחדו ממנה, היא הייתה מגרשת אותנו מכל פינה.
והנה, עכשיו נכנסה מבלי לשאול, הציצה על שולחן תפוחי האדמה שלנו ועזבה במהירות, בלי לומר מילה.
כעבור רבע שעה, במקום דפיקה, היא החלה לדפוק ברגליים על הדלת אמא מיד שלחה אותי לחדר וניגשה לפתוח. הפעם, רבקה נכנסה עם שקיות מלאות קופסאות של סלטים, בקבוק יין, קופסת עוגיות, פרוסות פסטרמה, חצי עוף מכובס, מלפפונים חמוצים, חבילת ענבים ומספר תפוזים.
אמא שוב בכתה, אבל הפעם החיוך פרץ החוצה יחד עם הדמעות. רבקה קראה לה “מטומטמת”, שלפה ממנה טישו ומחתה לה את האף, והלכה, בלי לומר יותר מילה.
אחרי ראש השנה, רבקה חזרה להיות השכנה הקשוחה מהדירה הסמוכה, לא הזכירה ולו פעם אחת את אותו ערב. כעבור שנים, בלוויה שלה, התברר לכולנו לכל השכנים, לכל הילדים שבסוף, כולנו אהבנו אותה; אולי אף יותר משידענו, כי כל אחד ואחת קיבל ממנה עזרה בזמנו.
