בערב ראש השנה הלכנו אני ואמא ל”עולם הילדים”… ושם התאהבתי בשמלה אחת עד כלות. שמלה אדומה, סרוגה, עם פס כחול בוהק בתחתית ועל השרוולים. בכלל נכנסנו לקנות שטות – אולי שרשרת נורות, אולי קישוטים… אבל אני התעקשתי והתחננתי לאמא למדוד את השמלה. והיא עלתה עליי בול, כאילו נתפרה במיוחד בשבילי. חלומות התחילו לרוץ לי בראש – היה בכיתה שלי ילד שממש מצא חן בעיניי, ורק רציתי שהוא יראה אותי בשמלה הזו בחגיגה הכיתתית. עמדתי שם כמעט בוכה, לא רציתי להוריד אותה. אמא ראתה את זה ואמרה: “עוד מעט אקבל משכורת, יאללה נקנה.” חזרתי הביתה בעננים. קישטנו את הבית, הלבשנו את עץ האשוח. במקרר נשאר רק קרח וקצת חמאה. חיכינו לאמא שתקבל סוף סוף משכורת, כי בסוף דצמבר כולם עבדו עד מאוחר, אפילו בערב החג. אמא חזרה מהעבודה עצובה – המשכורת לא נכנסה. עיניה דומעות, קולה רועד; הכי נעלבה, כי לא היה אוכל לשולחן החג. אבל אני, באמת, לא התאכזבתי. הרגשתי חגיגית למרות הכול, ישבתי מול הטלוויזיה ונהניתי מהסרטים המיוחדים של סוף שנה – אז היו רק שני ערוצים, וזה היה הזמן שלהם לזרוח. אמא בישלה תפוחי אדמה, שמה חמאה, גירדה גזר ופיזרה סוכר. וזה כל מה שהיה לנו. ישבנו לשולחן – אמא בכתה, ניסיתי להרגיע אותה, ובסוף בכיתי אני, לא בגלל האוכל, אלא כי כל כך כאב לי לראות את אמא עצובה. בסוף נרדמנו מחובקות על הספה מתחת לשמיכה, וצפינו יחד במסיבת סוף השנה. בחצות, שמענו את השכנים יוצאים ללובי, מרימים כוסות, שרים וצוחקים. אנחנו לא יצאנו. ופתאום – דפיקה עקשנית בדלת. אמא פתחה ומצאה את השכנה – זאת שתמיד נוזפת בי על הרעש והמדרגות שלא ניקיתי, הזקנה הזו שכל הילדים בשכונה פחדו ממנה. היא הציצה על השולחן הריק ויצאה. אחרי עשרים דקות שמענו בעיטות בדלת – אמא יצאה לבדוק, לתוך החדר נכנסה הדודה ורה, עמוסה בשקיות מלאות קופסאות, סלטים, חצי עוף, נקניקים, ממתקים, אפילו כמה קלמנטינות, ובקבוק שמפניה מתחת לבית השחי. צרחה על אמא שתקום ותעזור, שלפה הכל לסלון. אמא בכתה שוב, אבל הפעם מדמעות של התרגשות. דודה ורה ניגבה לה את הדמעות בשרוול, הפנתה לה גב ויצאה. אחרי אותו ערב דודה ורה המשיכה להנהיג את הבניין כמו תמיד, ולא דיברה יותר על הלילה ההוא… ורק כאשר ליווינו את דודה ורה בדרכה האחרונה, פתאום התברר שלכולם היא כבר עזרה פעם, שכל ילד וכל שכן אהב את השכנה ה”מעצבנת” שלנו.

את יודעת מה, אני פשוט חייבת לספר לך משהו שקרה לי לפני שנים, בראש השנה.
אני ואמא שלי הלכנו לאיזה חנות צעצועים ענקית בתל אביב, כזאת שכל הילדים תמיד רוצים להיכנס אליה, בכלל היינו בסידורים קטנים אולי בשביל לקנות קישוטים, אולי מיתר לסוכה, כבר לא זוכרת.
ואז פתאום אני רואה שמלה אחת, וישר מתאהבת. שמלה אדומה, סרוגה, עם פס כחול חזק בתחתית ועל השרוולים וכזה יופי של דבר לא ראיתי בחיים.
אני עומדת שם, תוקעת עיניים לאמא שלי, מתחננת שנמדוד אותה לפחות.
בקיצור, שמתי אותה והרגשתי שזה כאילו תפרו אותה עליי במיוחד.
וכבר דמיינתי איך כל הבנים בכיתה ובעיקר עידו שמצא חן בעיניי יראו אותי בחגיגה, עם השמלה, ולרגע הרגשתי הכי מלכה.
לא רציתי להוריד אותה בכלל, וכמעט בכיתי.
אמא שלי ראתה ישר מה קורה, נאנחה כזה, ואמרה: יאללה, עוד רגע המשכורת נכנסת, נקנה את השמלה.
חזרתי הביתה בעננים!
קישטנו את הדירה, תלינו קישוטי שנה טובה, שמנו שרשרת אורות.
אבל תכלס, במקרר נשאר רק קרח וקצת חמאה.
חיכינו, אוי כמה חיכינו, למשכורת של אמא שתבוא את יודעת, פעם בישראל גם ב-31 בדצמבר עבדו כרגיל, פשוט שחררו מוקדם.
בערב, אמא חוזרת עייפה ומאוכזבת לא קיבלה משכורת, דחו אותה.
ראיתי את הדמעות בעיניים שלה ואת הקול החנוק, ובעיקר היתה לה בושה שלא הצליחה לסדר ארוחת חג כמו כל שנה.
ובינינו, ממש לא התבאסתי מזה. נשארתי עם מצב רוח של חג, ישבתי מולה, ראינו ביחד תוכניות ראש השנה, מאחורי אז היה רק ערוץ 1 ו-2, לא כמו היום שיש מיליון.
אמא בסוף בישלה תפוחי אדמה, שפכה קצת חמאה, גירדה גזר ופיזרה סוכר זהו, כל מה שהיה שם.
ישבנו לאכול ביחד, ופתאום אמא בוכה.
ניסיתי להרגיע אותה, עד שגם אני בכיתי. לא בגלל שלא היה אוכל יותר כאב לי לראות אותה כל־כך עצובה, ממש מחנק בגרון.
התחבקנו בדירה הקטנה, נרדמנו יחד על הספה עם שמיכה אחת, רואות את המופע של ראש השנה.
ואז, בחצות, שמענו מהמסדרון כל השכנים יצאו עם כוסות יין וחייכו “שנה טובה!”, חיבוקים, צחוקים. רק אנחנו לא יצאנו.
פתאום צלצול בדלת, חזק כזה, פעמיים-שלוש ברצף.
אמא הלכה לפתוח ומי עומדת שם?
שכנה שלנו, רחל, שתמיד עשתה לי פרצופים פעם על זה שלא שתפתי את המדרגות, פעם כי עשיתי רעש כזו שאת יודעת, כל הבניין פחד ממנה.
רחל נראתה כבר לגמרי בעניין של החג. לא שמעתי מה היא לחשה לאמא, ראיתי איך נכנסת בדחיפות לדירה, בוחנת את השולחן עם התפוחי אדמה באמצע, ואז יוצאת בלי מילה.
אחרי עשרים דקות, במקום לצלצל בעטו לנו בדלת!
אמא ישר אמרה לי לא להתקרב; היא הלכה לראות.
ותוך דקה, רחל מתגלגלת אלינו עם שקיות מלאות קופסאות סלטים, נקניקיות, חצי עוף מבושל, מלפפונים חמוצים, סוכריות, ואפילו כמה קלמנטינות וכוסית יין.
אמא ישר שוב בכתה, אבל אחרת כבר רחל קראה לה דבילית ודחפה לה טישו עם השרוול, וצעקה שתפסיק לבכות ושנשב לאכול יחד.
ראש השנה עבר, רחל נשארה אותה שכנה קשוחה צועקת על כולם, מנהלת את כל הילדים והמבוגרים בבניין. אף אחד לא הזכיר בכלל את הלילה ההוא.
ורק כעבור שנים, כשהיינו כל הדיירים בהלוויה של רחל, גילינו שכולנו שמרנו לה פינה בלב כולנו, כל דייר, היא פעם עזרה לו במשהו בחיים.
הכי ישראלי בעולם, את לא חושבת?