יום שלישי, 12 ביוני 2025
היום נפל עליי כמו גל של מציאות קפואה. אחרי שבוע של ויכוחים שקטים, נודע לי שבעלה, יאיר, לקח מזוודה ונסע לבית אמא שלו בירושלים. כששאלתי אותו: איפה הולך עם כל המשקאות, החשמל, החשבון של המים, המזון והכביסה? הוא הקפיץ גבה והביט בי במבוכה שלא ידעה לתרגם למילים. הרגשתי כאילו הוא מביט אליי דרך זכוכית שבורה, בלי כל תשובה.
בכל מקום אחר שסביבי מצאתי רק בגידות של זוגות, ילדים חורגים מכללים והורים מתרצחים במילוי תפקידים. אבל בקצתי הקטנה בתל אביב, בבתיתי של דירת שני חדרים, הדברים נראו שונים חוסר רעלים, חוסר מריבות. אפילו החמות, רבקה, הייתה נדיבה ולא חודרת לעולם שלי.
הכל השתנה באותו ערב, כשפתאום התפסתי את יאיר מתהלל עם חברתו של אהבהמריהבפינת הסלון, במיקום שגוי ובזמן שגוי. הבית שלנו הפך למקום אסור, כמו שדלת נכנסת בזמן החגיגות של ראש השנה, ואז ננעלת באותו רגע. זה היה עגום, זול ובלתי נסבל. רגע של הפתעה פתאומית שנינו לא ציפינו לזה.
באותו הרגע איבדתי הכל: המשפחה שחשבתי שהיא איתנה, את יאיר ואת מריה, שהייתה לי כמו אחות. רק לפני זאת הכנתי את הסקורי הקולינרי סוליית ברק מלאה בקרמל הזהב, על מצע של גזר מטוגן ובצל. האוכל היה נוראי, ואלון, האדריכל שעובד מהבית, היה היחיד שזכר את הטעם. סוליית ברק הייתה מתכון של חצי שעה במרינדה של חרדל, מיונז, דבש ותבלינים, ואז אפייה בקופסה אלומיניום ולבסוף חימום בתנור עד קבלה של קרום זהוב. אלון אהב זאת עד דמעות.
החברה של יאיר, מרים, באה לבקר באותו ערב. היא הייתה לבושה בחולצה פתוחה, והוא רק בתחתונים. במקום לנהוג בכבוד, הם צחקו וצרכו את המנה שלנו בזמן שהצפייה היה חציחשופה. בחדר השינה המיטה הייתה הפוכה כמו בסרטים גרועים, והקירות רעדו מצחוק משותף שהפך למביך.
מריה נראתה מבוֹבלת, ויאיר החל לדבר שטויות: קחתי את צ׳אטיה לבקר, אבל אתה לא כאן! הוא המשיך לבזבז מילים, והייתי בטוחה שבסופו של דבר הוא מצטער. הוא שאל אם היא תמתין בלי נעלי חוף. למה בלי נעליים? הוא קרא. הם חצאיים! הוא השתולל, ואני הבנתי שהפוליטיקה של תחתונים הסתיימה.
בזעת ראש, אספתי את כל הכביסה והשלחתי אותה אל השולחן, על הפלטה עם שאריות הדג. קראתי בקול רם: אילך, תזוזו! והפניתי את העיניים אל הדלת. אחרי כמה דקות של רעש בחוץ, יאיר חזר מה אתה עושה? אני רק חזר עם פרויקט של בית הספר! הוא ניסה להצדיק את עצמו. אך לבי כבר היה קר, כמו שלג בכפר קיבוץ.
החברה חייכה בחלף, והקרח הפך לעוד יותר קר בעיניי. הוא חזר לעבודה בחברה הקשיחה של ההייטק, ולבי נחתך באותה הרגשה שכאשר מחר מצחיק את האמא בקול רם, הוא מתפזר באבק.
בימים שבאו אחרי, נאלצתי לחיות ללא גבר, ללא ילדי, בלי משפחה. במקביל, בחנתי את הלב שלי וראיתי שהזדקנותי אינה מביאה רק קמטים, אלא גם התבגרות בנפש. נוכחתי על כך שהולכת עם בן 28, שׁוֹרָה, על פני שלושה חודשים בלבד, לביתי הקטן. הוא, דני, היה יפה, חמוד, וקצת מחזיק בשירותים של הבית. הוא נאלץ לעזוב ברגע שהקיבל פנייה לאתר דירות קטנות ולמעשה מצא מקום לשהות בו.
הקשר עם דני הפך ליום-יום של צחוק וצלצל, הוא נרדם חזק באותו חדר, ובכל לילה הוא היה נושא קולות חיבוקים שצפצפו כמו כבדות. הוא ביקש לעלות איתי למגורים קבועים, אבל לא הייתי מוכנה חיי האישי עדיין מלאת כאב מהעבר.
בינה ובפניו של החבר קרן, בן 30, הוא היה חייתי וצלול הוא משקיע הרבה במזון ובחפצים, אבל לא מצא שום מקום להרגיש בבית. הוא קיבל משכורת של 15,000 ש”ח בחודש, ולא היה צריך לעבוד יותר מכדי לשלם דמי שכירות ולאכול ארוחת בוקר. הוא היה יושב במקלחת, משאיר ריח של סבון על רצפת המיקרו, ולא ניקה כלום. הוא טען שלא יודע איך להפעיל מכונת כביסה, ולכן בקש ממני לשטוף את הבגדים שלו. הוא גם הפך ל”אורח קבוע”, שגר בחדר המשקפיים של ההורים, וגרם לי להרגיש שצורך ההכנסה של 120,000 ש”ח לשנה היה רק מספיקה כדי לקנות כמה מתנות לעצמי.
יום אחד, אחרי שהגעתי לעבודה, הוא שאל: כמה אתה מצפה לשלם למכלול החודשי? אני עניתי: לא אכפת לי מהקולקציה, אתה תשלם רק 2,000 ש”ח. הוא נדהם, ולא ידע מה לעשות. אחרי כמה שיחות, נותרו רק חוסר הבנות. הוא שאל אם הוא חייב להשתתף בנישואין שלנו, ואני אמרתי לו: זה תלוי אם אנחנו נתלחץ יחד. הוא לא הבין שהמילה אם נועדה להבהיר שאנחנו לא נלחצים זה עם זה.
לאחר שבוע, הוא נעלם, אמר אתה קנא? אני רק השבתי: לא, רק חסר רצון. הוא נעלם למרחב אחר, והשתמש במילה קפואה כשפנה לדרכי. הוא הלך, ואני ניתקתי ממנו על השביל של החיים.
בזמן הזה, קיבלתי השראה ממורת הלימודים של השכנה היא חיה באיזור חוף ים של נתניה, והיא תמיד אומרת: האישה הטובה היא זאת שמטפחת את הבית והלב. הצטרפתי לחיבור הזה, והחלטתי לאמץ חתול, קוני. הוא נולד ברחוב וקרה שהייתי צריכה מישהו שיבין את הכאב בלי לשפוט, רק להקשיב למיילים של הלב עם מיאו קצר.
לאחר זמן קצר, הכרתי את ולרי, בעל רשת בתי מרקחת משגשגת, בגיל 45, עשיר, חכם, ללא ילדים. הוא הציע לי לבנות יחד חיי זוגיות, והייתי בטוחה שזה מה שהזדמן לי. אני חשתה בתשוקה, לא קיבלתי ללב שלב של אמון; הוא ניסה לנגוח על הקצב שלי, והשאיר לי חוויה שמחה, אך קיצרת של רמת השינה שלי.
בימים של קולות שמחה, מצאתי את עצמי בחיים של פיתוח אישי. היום חזרתי למטבח, הכנתי שוב סוליית ברק והזמנתי לחברים לערב של שיתוף. כשחברי ניגשו אליי, נזכרתי שכל האהבות והקשרים שהם מביאים הם רק חלק מתמונה רחבה יותר של חיי חיי עם תקווה, עם מיזוג של כאב ואהבה.
עם חיבוק של קוני על הברך, הרגשתי שהיום אני עומדת מול העתיד, עם משקפיים של תקווה ועם נחת של לב פתוח. שפתיים שלי חייכו, והכתה של היום שלחנה את מסקנה: המרוץ אחרי אהבה הוא משימה של נשמה, ולא של תהליך.
ליאור.
