בעל לשבת
הקציצה שכבה במרכז הצלחת, כמו עיגול של חוקי פיזיקה. אלון הביט בה, וקיבתו שילחה נהמה שקטה ובוגדת.
“אביטל, אפשר לקחת לי פרוסת לחם? אני רעב.”
“תתאפק, אלון. עוד עשרים דקות ארוחת ערב, אם תיקח עכשיו משהו, לא תאכל כמו שצריך.”
“אני רק פורסה קטנה…”
“אתה לא יכול לחכות עשרים דקות? עשיתי הכל לפי זמנים תפוחי האדמה יהיו מוכנים בשבע ורבע, עוף בשבע עשרים. אם תקלקל לעצמך את התיאבון, שוב אשאר עם שאריות.”
אלון נאנח והתיישב ליד השולחן. אביטל הייתה ליד המקרר, מסדרת בזהירות את הקניות. כל דבר במקומו: חלב במדף השני מימין, גבינה ליד מגירת הירקות, יוגורטים מסודרים לפי תוקף, אלו בעלי התאריך הקרוב היותר קרוב לדלת.
“אני יכול לפחות לשתות תה?”
“תשתה, אבל רק כפית סוכר.”
“נו, אביטל, אני גבר בן חמישים ושבע.”
“אתה גבר עם סיכון לסוכרת. גם אבא שלך, גם סבא שלך. כפית אחת וזהו.”
אלון שלח יד אל הקומקום, אבל אביטל כבר מזגה לו תה, הוסיפה בעצמה את הסוכר, והציבה לפניו בעדינות.
“קח, שתה.”
הוא הביט בספל, ואז בגבה, שוב מסתובבת, מאורגנת מול מקרר. שלח מבט בחלון השכונה ברמת-גן כבר נטולת אור. אוקטובר מתקרר מהר, החושך מכסה את הבניינים הקרובים, המנורות בחנייה דולקות, רכבים נצמדים בדיוק לאותם מקומות. כמו תמיד.
הם היו בני חמישים ושבע וחמישים וחמש. שלושים שנה ביחד בדירה שמבריקה מניקיון שקטה, סטרילית מדאי.
***
שבת בבוקר: שמונה בדיוק, לא כי אי אפשר לישון אלא כי אז מתחיל המצעד. אביטל כותבת רשימה יום קודם כתב ידה המסודר במחברת משבצות.
שמונה: ארוחת בוקר.
שמונה וחצי: שטיפת רצפה.
עשר: קניות בשוק ברמת-גן, אחר כך לניקיון ותחזוקה.
שתיים-עשרה: ארוחת צהריים.
אחת: מנוחה, שעה.
שתיים: ביקור אצל דודה שרה.
חמש: חזרה.
חמש וחצי: ארוחת ערב.
שש וחצי: טלוויזיה או ספר.
עשר: לישון.
אלון הכיר את הרשימה בע”פ. לא כי קרא אלא כי לא השתנתה חמש-עשרה שנה. רק שם החנות או זמן הביקור אצל קרוב משפחה.
הוא שטף את הרצפה במסדרון, מטאטא עם סמרטוט וחולם על הדייג שהפסיק מזמן. פעם היה יוצא לים עם חבר מהעבודה, תומר. זה היה בכנרת, דג שלוש אמנונים ובורי אחד, יושבים עד השקיעה, מבשלים מרק דגים בגזיה, ותומר מספר בדיחות שהפחידו את הציפורים. חזרו בלילה. אביטל חיכתה ערה.
“אלון, אתה קולט מה השעה?”
“קצת התעכבנו…”
“מתעכבים שמונה פעמים? ארוחת ערב במקרר, כבר קרה…”
“סליחה, אביטל.”
“אתה יודע כמה דאגתי?”
“סליחה.”
לא אסרה עליו, אבל מאז פשוט לא הציע שוב. עדיף היה לשתוק.
“אלון, אתה מוציא את הסמרטוט נכון? אל תשאיר יבש מדי, יהיו פסים על הפרקט.”
עשה בדיוק כמו שאמרה, למרות שלא ראה הבדל. היא התגאתה בניקיון פעם שמעה אותו אומרת לחברה: “אצלי אפשר לאכול מהפרקט”. והוא חשב בלב: גם אם היה מצוחצח, לא היה אוכל מהפרקט.
קניות עברו כרגיל. צהריים, כרגיל. דודה שרה הגישה מאפה תפוחי אדמה חרוך קלות, ואביטל העירה בנימוס: “שרה, אולי צריך ליישר את התנור”. אלון טרף שלושה מאפים והרגיש שטעימים דווקא כך.
חזרו בחמש עשרים, עשר דקות מוקדם. אביטל פרקה שקיות, הרתיחה מים, שלפה עוגת גבינה מלבנית, מחולקת בדיוק לשישה.
אלון הביט בעוגה, ופתאום אחזה בו מועקה שקטה. לא מהעוגה. מהוודאות המוחלטת לגבי מחר, ובכלל עוד שנה, עוד עשור.
סיים לשתות, גמר לאכול, הלך לסלון לראות טלוויזיה.
***
השואב אבק התקלקל ערב רביעי. אלון מיהר לפרק אותו על שולחן המטבח ראה מיד: הפילטר נסתם, יש גם שבר במוט המברשת. כלום מסובך. עשרים ושתיים שנה מהנדס-תחזוקה במפעל “סולן”, שואב כזה קטן עליו.
אביטל נכנסה, נעצרה בדלת:
“מה אתה עושה?”
“מתקן. פילטר סתום, היה שבר קל.”
“אל תיגע. תקרא לטכנאי. תשתה קפה.”
“אני מסתדר לבד, זה בקטנה.”
“כבר הרסת פעמיים את המגהץ. פעם קצר, פעם צד אחד לא חימם.”
“פה אני יודע מה הבעיה.”
“אלון.”
“אני מהנדס.”
“אתה מהנדס מפעל, לא טכנאי לבית. יעלה לנו יותר כשיתקלקל.”
משהו בו זז, שקט, נמוך, כמו אבן ישנה. הוא הביט בשואב, בידיו, בפניה השלוות.
“אני אתקן, אביטל.”
“אלון…”
“אני. אתקן.”
הביטה בו מופתעת, ואז עצבנית, ואז הלכה משם.
הוא עבד שעה. השואב קם לתחייה, אפילו עבד מעולה. אסף, ניקה, והדליק כמה רגעים סתם להקשיב לרעש המוכר.
אביטל חלפה לידו, הנהנה, לא אמרה דבר.
חיכה שתאמר לפחות: “כל הכבוד.”
***
מודעה שקלט ליד תחנת רכבת מרכז: “תיקון מכשירים ישנים, פנו לכתובת זו.”
הפאטיפון שלו, כמו של סבא (“אלפא”), ישב שלוש שנים על המדף אביטל כבר הציעה להשליך.
קנה אותו לפני החתונה, עזרו אז מהבית. היה לו תקליטים של אריק איינשטיין ורבקה מיכאלי; כשעבר לאביטל, הכניסה את התקליטים לקופסה “למה צריך אבק באמצע הבית?”. לפעמים הציץ, בדק שרשומים עדיין שם.
הטלפון לא ענה. אלון נסע לכתובת רחוב קטן בשכונת פלורנטין, בנין ישן, דלת עץ כבדה.
דפק. אחרי זמן, נשמעו צעדים, רשרוש, ונפתחה הדלת.
אישה בגילו, במכנסי עבודה וצבע על הלחיים הייתה שמה יערה. שיער באיסוף דלוח, פניה מוכתמות צהוב כחול מהצבע.
“שלום, אתה מהמודעה?”
“כן. שמעתי פה מתקנים…”
“בוא, בוא, מהורס זהירות, יש לי כן ציור באמצע סלון.”
הוא נכנס, עוצר לרגע.
סטודיו צבעוני, מלא בדי-קנבוס. חלקם חדשים, חלקם מצוירים, חלקם מכוסים שוב בציורים. על אדן החלון כוסות מכחול, שפופרות צבע. עיתון צבעוני מרוח רגליים. על הספה שכב חתול ג’ינג’י ושלט בו במבט של מלך.
ריח צבעים, שמן, קפה, ועוד משהו חיים אמיתיים.
“סליחה על הבלגן,” אמרה יערה, “עבדתי עד עכשיו.”
“לא נורא,” הופתע לשמוע עצמו כן.
“מה השליחות שלך?”
“פאטיפון ישן, לא עובד. ניסיתי כנראה מנוע הלך.”
“אה, כזה? אולי שלט ישן? לעיתים המגעים במגירה.”
“בדקתי. זו בעיה עמוקה.”
הנהנה, חושבת רגע.
“הבאת אותו?”
“לא, קודם לברר. טלפון לא ענה.”
“אני מאבדת אותו עשרות פעמים. תביא, אסתדר. אבל בינתיים, תוכל לעזור לי? מגיע לך הנחה.”
***
הכן ציור עמד ליד חלון גדול, רגליו רופפות. יערה הצביעה
“הברזל כאן זז, נפל בורג. שמתי בורג קטן מדי, רופף מדי.”
אלון כרע, בדק. ביקש מברג. יערה חיפשה, חזרה עם שלושה, הוא ביכר אחד, סידר, גלגל איזולירבנד, הבריג בחזרה.
“זה יחזיק בינתיים, אבל קני בורג M6, עדיף עם אום.”
“M6, בסדר, לרשום?”
טבלה לצבע, ורשמה בעיתון: “M6 בורג + אום!!”.
אלון צחק. מרוצה, הפתיע אותו בעצמו.
“תשכחי את זה יחד עם העיתון.”
“אני אדביק על המקרר. בוא נשתה תה. נשארו לי בורקסים מאתמול, עם כרוב.”
הסביר לעצמו שחייב ללכת, אבל…
“בא לי מאוד,” אמר.
***
הם שתו תה במטבח הקטן שלה. על עדן החלון עציץ תבלינים, הבורקסים ללא מפית, אחד במדרון מלכלך את השולחן.
אלון טעם. היה בורקס של אתמול, מעט רך מדי, טעים להפתיע ממש כמו של אמא.
“טוב מאוד,” אמר.
“באמת? אף פעם לא הצלחתי לאפות. בתי לימדה לפני שנסעה. לומדת תולדות האמנות בירושלים. כבר עשרים ושתיים, בוגרת מאוד, לא כמוני.”
“מתי את כאן?”
“כבר עשרים וחמש שנה. פעם היינו שניים, גרושים שנה כבר. נשארתי עם החתול מיקי.”
מיקי קפץ למיטת הספה, הביט מבט, ונרדם חזרה.
“זה היה קשה?”
“בהתחלה כן. אחר כך ככה זה, כמו ללכת עם נעל לא נוחה, עד שמורידים וקולטים שהרגלים דיממו מזמן ופשוט התרגלת.”
אלון הביט לחלון; עץ עמד שם, כמעט ערום, עלים צהובים אחדים עוד עומדים.
“את איש טכנולוגיה?” שאלה יערה.
“כן, מפעל ‘סולן’, מהנדס.”
“זה מעניין?”
“עבודה. הייתי פותר מכלולים, בונה, מפרק. אהבתי דייג.”
“דייג? ספר לי.”
הופתע. אביטל הייתה תמיד אומרת: “מה יש לספר על דייג?” אבל יערה התבוננה באמת, מתעניינת.
“כשהייתי ילד, אבי לקח אותי עם זריחה, רגע לפני אור. זוכר את הריח של המים השקטים בכנרת, וקולות הדגים בין הקנים.”
יערה תמכה בסנטרה, קשובה עד התום.
“ואז עם תומר, חבר מהעבודה. פעם אחד תפסנו בורי משוגע, חשבנו בתחילה שזה עץ.”
דיבר וסיפר, שכח מהזמן. לפתע תשע בלילה.
“וואלה, אני חייב ללכת.”
“אז תלך. תודה על כן הציור. ועל סיפור הדייג.”
“לספר סיפור?”
“כן. הבאתי בי דגים לערב.”
הלך, ושאל עצמו: מתי מישהו באמת הקשיב לי כך, רק הקשיב?
***
אביטל ישבה במטבח, כשנכנס.
“איפה היית?”
“עשיתי בירור על הפאטיפון, במעבדה אצל אמנית, עזרתי לה בכֵּן.”
“לא התקשרת.”
“לא חשבתי שאתעכב.”
“חשבתי שבשבע תחזור. חיכיתי עם הקציצות. עכשיו הכל יבש.” ראתה אותו ליד צלחת קרה.
“סליחה על הקציצות.”
“לא הקציצות! ההסכמה בינינו כשאתה יוצא, אתה מודיע. זה כבוד בסיסי.”
“כן, את צודקת. לא חשבתי.”
“אתה לא חושב. אף פעם. גם הקוטג’, שלקחת 9% במקום 5%. היינו צריכים להשליך.”
הוא תלה מעיל, שקט חיצוני, מבפנים ספירלה לוחצת.
“אכלתי אצלה. היו בורקסים.”
“בורקסים…”
“כן.”
“הלכת לפאטיפון, חזרת עם בורקסים בתשע בלילה. קולט איך זה נשמע?”
“עזרתי לה עם הציור. סתם תה. גרושה לבד עם חתול.”
“מי זו?”
“יערה. בת חמישים וארבע, מלמדת בדן-גבע, שנה גרושה.”
“חקרת אותה יפה.”
“סתם דיברנו.”
אביטל הרימה את הצלחת, שמה במקרר בתנועות חותכות.
“תחמם כשתרצה. אני הולכת לישון.”
יצאה. אלון התיישב אל השולחן, בשקט. בחוץ שוב גשם והוא חשב: גשם לא עומד בזמנים.
***
נפגשו עוד. את הפאטיפון הביא, יערה תיקנה בעזרת מכר. הפעם הוא הביא עוגת דובדבנים. בהמשך קפץ רק לשאול אם קנתה כבר בורג קנתה, אבל M4 במקום M6. שניהם צחקו מזה.
לא סיפר כל לפעמים, רק אמר “אני הולך לסידורים.” אביטל שאלה הוא ענה קצר. אולי לא רצתה לדעת.
פעם אחר כך חזר מאוחר. ישבו עם אלבום של רות כהן, יערה דיברה בהתלהבות על איך צבע גן-עדן. הזמן נעלם.
אביטל חיכתה.
“קציצות…”
“אביטל, תקשיבי.”
הביטה בו משהו חדש במבט. דאגה, פחד כמעט.
“אלון, מה זה?”
“כלום. אני נוסע לחברה, מדבר, עוזר. כן, מעניין לי איתה.”
“אתה שומע את עצמך?”
“כן. שם לא… אין שם כלום מעבר. סתם מדברים.”
“מדברים.”
“כן.”
“אלון, שלושים שנה ביחד. אני דואגת לך, מנהלת הכל, עובדת כלכלנית בחברת בנייה גדולה, מטפלת בענייני בריאות, דו”ח, קניות. אני עושה עבורנו הכל.”
“אני יודע, אביטל.”
“למה אז אתה לא בבית, אלא אצלה?”
לא מצא תשובה. או שמצא, אבל לא יכול לתת אותה בלי לפצוע.
***
עזב בערב שישי. ארז תיק: שתי חולצות, סכין גילוח, ספר ישן. אביטל עמדה בדלת, עוקבת.
“לאן אתה הולך?”
“אני צריך להיות לבד. לחשוב.”
“אלון, זה שטות.”
“אולי. אבל אני הולך.”
“אליה…”
“לא. לעצמי.”
“אלון!”
סגר תיקו. פנה אליה. אביטל עמדה, ידיה משולבות, חלוק ביתי לבן וכפכפים. פניה מבולבלות, לא רעות. אבודה.
“אתקשר, מבטיח.”
ויצא.
***
יערה לא שאלה יותר מדי. כשביקש לישון על ספתה כמה ימים, ענתה: “ברור, יש מקום.” וזהו.
ישן בין כן הציור, מיקי בא בלילות בשקט למרגלותיו. בבוקר, יערה עושה קפה שחור עם הל ותבלין. יושבים ומקשיבים לרדיו לא ממהרים, לא מדברים חשוב.
אביטל התקשרה. בהתחלה כל שעה, אחר כך פחות.
“לקחת כדורים ללחץ דם?”
“כן, אביטל.”
“מעיל חם לקחת? יהיה קרב רב בשבוע.”
“כן, דואגת לי.”
“תזכור: תור לרופא בעוד יומיים בארבע. רשמתי בינואר.”
“אוקיי…”
“אלון, תחזור הביתה כבר? מה חסר לך?”
שקט קצר.
“אני אעדכן.”
הודעות מתמרה “אלון, הפכת אותה לפציינטית!” שיחת מנהל “אלון, לאן נעלמת? אביטל דואגת.” אפילו בן דוד קפץ לוואטסאפ.
בחן אביטל מגייסת כולם, מפזרת תפקידים ומהלכת כמו במשרד. הפעם הוא היעד.
“אתה בסדר?” שאלה יערה.
“משונה… קצת מפחיד.”
“בסדר.”
“אבל בוקר אחד בחרתי מה ללבוש: לא לבן או אפור, אלא כחול כהה. פתאום שמתי לב שנים לא בחרתי לבד.”
“היא בחרה?”
“כן. התרגלתי.”
שתקה.
“היא אוהבת אותי, בדרכה.”
“מאמינה.”
“אבל לצידה נעלמתי. הפכתי חלק מלוח זמנים.”
***
יום אחד אביטל הופיעה בכתובת, אחרי בדיקת חשבוניות. אלון פתח דלת.
“אפשר להיכנס?”
עשה מקום.
אביטל פסעה, מביטה בהכל בנעלי הבית של יערה עומדות עקום, צעיף צבעוני תלוי על מתלה, פינה של קנבס.
יערה הגיחה.
“שלום,” אמרה אביטל.
“שלום,” ענתה יערה בשקט.
אביטל פנתה:
“אתה בסדר?”
“בסדר.”
“אתה נוטל כדורים?”
“מספיק, אביטל.”
“אני רק שואלת.”
במפתן הופיע אלון, סלט חתוך לפניו, מלפפונים גזורים עקום. אביטל החווירה מלפפונים חותכים שווה.
“אביטל, לא היית צריכה לבוא.”
“אלון, הקדשתי לך את כל חיי.” קולה רעד. “דאגתי. שלושים שנה.”
“אני יודע.”
“אז למה?”
יערה העזה ממפתן המטבח:
“אביטל, אפשר לומר משהו לא כאויבת, סתם כאדם?”
“תגידי,” לא מביטה.
“דאגה צריכה להיות נינוחה. שיהיה קל להיות לידך. אם קשה לנשום זו לא דאגה, זה כלא. את לא נתת לו אוויר.”
אביטל שתקה זמן רב.
“את לא מכירה את חיינו,” אמרה.
“לא,” הנהנה יערה.
אלון קרב אליה, לוקח ידה, לא מושכת.
“אני מגיש בקשה לגט. זה לא כי לא אהבתי. פשוט לא יכול יותר.”
אביטל בחנה ידיהם, פורמת אותן בשקט, לוקחת תיק יד, יציבה, שלמה.
“אל תשכח את הכדורים,” אמרה מהדלת. “הם בארון עליון ימין, בקופסה כחולה.”
הדלת נטרקה.
***
הגט נמשך חצי שנה. הדירה נשארה לה, הוא לא התווכח. שכר חדר ליד פלורנטין, בבניין הסמוך מצחיק ומוזר.
החיים התחילו מאלף כמו שיפוץ יסודי בקצב של לבנה ביום.
קנה לחם לא נכון, סתם כי התחשק. אכל בעמידה ליד המקרר. ישן באחת בלילה כי היה סרט ישן בטלוויזיה. הרגיש שחרור ילדותי.
הקשר עם יערה לא קרה מיד שניהם הבינו, אין למה לרוץ. זה חשוב לכן בלי לחץ.
באביב הלכו לדוג יחד. שאיל חכה, הם נסעו במאזדה האדומה הישנה של יערה גנחה בעליות, פלטה עשן. אף פעם לא דגה לפני, אמרה מראש.
ישבו ליד אגם קטן בגליל, רוח קרירה, דשא רטוב, שכח את התה בבית.
“שכחתי את הטרמוס. אוף.”
“נו, תראה קשת ערפל יפה כזו,” ציינה יערה.
הביט בערפל לבן, מרחף על פני המים. שמש ראשונה, ורודה ושקטה.
“יפה, לא?”
“כן. נורא.”
דג אקו קטן קפץ בחכתו, יערה צווחה, צחקה.
“תשחרר! הוא זעיר!”
החזירו למים. חזרו בלי שלל, מלוכלכים בבוץ כי אלון החליק ומשך גם אותה. שניהם התגלגלו, צוחקים עד שברחו ברווזים מהאגם.
מעיליו התלכלכו, אמרה: “שטויות, העיקר הבוקר.”
אלון הביט בה בתנופתה, בפניה הנצחפות, בשערה שמבצבץ מהכובע. “הנה חיים,” חשב. לא לוח זמנים, אלא בוץ וערפל.
***
נישאו בסתיו, שנה וחצי אחרי. חתונה קטנה תומר מהמקום, אפרת מהסדנה צילמה, ומיקי צפה מכלובו, מזלזל.
החיים עם יערה חיים אמיתיים, קצת משוגעים: חצי כסף הולך על צבעים, הוא מפרק רדיו ישן שהביא מהשוק, מחלק את המטבח לרסיסים. היא שוכחת מפתחות, הוא משאיר כלי עבודה במקומות מבעיתים יום אחד ברגז בסל.
רבים לעיתים: כסף, צבע, הכלים. אך אף אחד לא מנהל רשימות תלונות. כשהעצבים שוככים, הראשון שם מים לקפה זהו הסימן. השני מצטרף. והם שוב שותים קפה.
***
אביטל שמעה על החתונה מתמרה.
בהתחלה המשיכה על האוטומט בית מצוחצח, אוכל בזמן, עבודה כמנהלת חשבונות גדולה. אך בערבים דירה שקטה מדי, ריקה מדי. שמה שתי כוסות על השולחן, בלי משים, ואז מסירה כואב, פתאום.
המנהלת שלה, רותי, בת חמישים, עצרה אותה יום אחד:
“אביטל, את לא נראית טוב.”
“הכל בסדר.”
“כבר חודשיים את לא בסדר. קרה משהו?”
“ענייני משפחה.”
“בעל עזב?”
הביטה בה.
“איך ידעת?”
“לא יודעת, מנחשת. גם לי קרה. אל תנקי דירה, נקי רגשות. לכי למישהי, מקצועית.”
רצתה להתעקש שתקה.
***
פסיכולוגית מצאה לבד באינטרנט אישה בגיל ארבעים וחמש. בשלושה מפגשים ראשונים, אביטל כמעט שתקה. לבסוף:
“אביטל, מתי פחדת בשבילך, לא בשבילו?”
חשבה הרבה.
“כשהוא ארז תיק. הבנתי שאני לא שולטת בזה.”
“למה כל כך חשוב שליטה?”
הרהרה. שלג קל זחל בחוץ.
“כי אם אני לא מחזיקה הכל מתרסק. אמא שלי אמרה תמיד: ‘אביטלה, לחיים את צריכה להחזיק את הכל, אחרת יברח לגברים.’ חיה ככה. אבא בכל זאת עזב.”
שתיקה רכה בחדר.
“כלומר, כל החיים פחדת שאם תשחררי, תאבד?”
“כן.”
“ומה גילית?”
“אם מחזיקים חזק מדי גם אז מאבדים.”
קשה היה לומר, והוקלה מעט.
***
הגיע הזמן. הלכה בידיעת תמרה לבית יצירה “יש שם תערוכה יפה מאוד, תלכי”.
התערוכה מצאה חן בעיניה האקוורלים שקופים, קלילים, הנייר הלבן משתקף מתחת לצבע.
עמדה מול ציור של נחל. ניגש גבר, טיפה מבוגר, עיניים חמות, ביטוי מוסח-דעת.
“במפתיע האמן השאיר את הפינה הזו לבנה. רואה? שם הריק עושה את הציור.”
הביטה.
“לא שמתי לב.”
“רבים לא שמים. אני אנדרא.”
“אני אביטל.”
יצא, הסתבך ברוכסן, לא הצליח לסגור.
“אפשר?” היא הציעה. יישרה, העבירה את הרוכסן.
“את צריכה חדשה.”
“כן, שונא קניות.”
עמדו עוד רגע בחוץ. סיפר שהוא מורה לגיטרה בבית היצירה, בא להופעות כל שבוע.
“אשמח לראותך שוב כל ראשון.”
היא לא התחייבה אבל חזרה בראשון הבא.
***
עם אנדרא היה משהו אחר: אלמן שלוש שנים, חי לבד, הרבה תה, גיטרה, לא תמיד זוכר איזה יום, יכול לדבר שעה על עץ בגינה.
אביטל ניסתה לארגן המליצה לנהל מחברת, להעיר על סדר במקרר, יום אחד התחילה לסדר קופסאות במטבח.
הוא אחז ידה ברוך.
“לי נעים ככה, אביטלה.” חיוך קטן, לא כעס, רק שקט.
“סליחה, הרגל טיפשי.”
“לא, לא טיפשי. פשוט מטבח שלי.”
“ככה. שלך.” ונתנה לזה להיות.
שמה לב הידיים נמשכות לסדר, ואז עוצרת. לא תמיד. אבל יותר.
הפסיכולוגית אמרה:
“שליטה על עצמך לא על אחרים. וזה הרבה יותר מרתק.”
חשבה בזה רבות.
התחילה לאפות. תמיד לפי מתכון, בדיוק. הפעם תמרה נתנה לה עוגת תפוחים ושורת קרמלה: “קינמון לפי טעם.” תהתה מה זה “לפי טעם”? שפכה הרבה, יצא חריף, אבל הריח היה משגע. חצי מהתבנית חוסלה סתם כך, חם.
“את אופה?”
“לומדת. לא תמיד הולך, אבל כיף.”
תמרה בחנה אותה.
“יש בך שינוי.”
“אולי.”
כשיצאה, מצאה עצמה מחייכת כך סתם.
***
נפגשו אחרי שנתיים, בפארק הירקון. אלון ויערה בדרכם לנהר, אביטל יושבת עם ספר ומחכה לאנדרא שחוזר מקיוסק הקפה.
רואה אותו, הוא רואה אותה. פוסעים קרוב.
“שלום, אביטל.”
“שלום אלון.”
יערה נסוגה קלות, נותנת מרחב, אביטל שמה לב.
“את נראית מצויין,” אמר לא סתם, באמת השתנה. עדינות במבטה.
“אתה גם נראה טוב.”
שקט. אוקטובר שקט, עלים זהב על האדמה.
“מה שלומך?”
“טוב. אנחנו נוסעים בקרוב, סתם דרום, בלי מסלול. לראות מה שיבוא.”
“לאן?”
“עדיין לא יודעים. זו כל הרעיון.”
הביטה ביערה, מביטה על עץ בחיוך.
“ואתה?”
“טוב. אני לומדת לאפות. מגוחך, אה?”
“לא.”
“לא תמיד יוצא. פעם אחרונה יצא מוגזם עם סודה, התפוצץ. אבל אכלנו.”
“טוב מאוד.”
“אנדרא, החבר שלי, אלמן, מורה. אי אפשר להניע אותו. ואני לומדת לא לתקן הכל.”
הביט בה.
“זה לא קל לך.”
“לא, אבל… מעניין.”
מכיוון הקיוסק הופיע אנדרא עם שני כוסות קפה ושקית מאפה.
“אביטלה! הבאתי רוגלעך שוקולד וקינמון, לא ידעתי מה תאהבי אז שניהם!”
היא צחקה, חיוך נינוח.
אלון הביט:
“את צוחקת.”
“כן.”
והצחוק הפתיע אותה עצמה.
יערה ניגשה.
“אנחנו נלך, לא רוצים להפריע.”
“הכל טוב,” ענתה אביטל. וזה באמת היה נכון.
נפרדו בשקט. הוא הנהן, היא חייכה. יערה נופפה.
אביטל הביטה עליהם, הולכים יחד, יערה אוחזת בזרועו של אלון, צוחקת.
אנדרא הגיש לה רוגלאך קינמון, חם ומתפורר.
הפארק המה עלים זהב, ילדים ברקע צוחקים, ענן נע לאט.
אכלה באיטיות, וחשבה: יכולתי לעולם לא לדעת איך זה לא לארגן אהבה, אלא פשוט לאהוב. אם הוא לא היה עוזב לא הייתי יודעת.
אנדרא התיישב, גילה שהוא עצמו לא אוהב שוקולד.
“תרצי?”
לקחה.
“כן.”
