בעל לשבת
הקציצה שכבה בדיוק במרכז הצלחת. אליהו הביט בה והרגיש איך הבטן שלו מקרקרת מול הבגידה.
רונית, אני יכול לקחת סנדוויץ’? מת מרעב.
אלי, עוד עשרים דקות יש ארוחת ערב. מה שתאכל עכשיו יתקרר.
רק פרוסה אחת, אני מבטיח.
מה, אתה לא יכול לחכות עשרים דקות? הכל מתוכנן לפי הזמנים. תפוחי האדמה יהיו מוכנים בשבע ורבע, העוף יהיה מוכן בשבע ועשרים. תאכל עכשיו לא תשאר לך תיאבון.
אליהו נאנח בשקט וישב ליד השולחן. רונית עמדה ליד המקרר וסידרה בקפידה את הקניות מהסופר. לכל מוצר יש את המקום שלו. החלב במדף השני מימין, הגבינה בתא התחתון, היוגורטים מסודרים לפי תאריך אלה שיש להם תוקף הכי קרוב מונחים קדימה.
לפחות מותר להכין תה?
תכין. רק כפית אחת של סוכר.
רוני, אני גבר בוגר.
אתה טרום-סוכרתי. גם אבא שלך היה, סבא שלך היה. כפית אחת ולא יותר.
הוא הושיט יד לקומקום, אבל רונית כבר ניגשה בעצמה, מזגה לו תה, מדדה בדיוק כפית סוכר, והניחה מולו.
הנה. תשתה.
הוא הביט בכוס, אחר כך בגב שלה כשהלכה חזרה למקרר. אחר כך לגם מהתה. הוא היה דליל וכמעט לגמרי בלי סוכר, אבל הוא לא אמר מילה.
כבר היה מתחתן בחוץ. אוקטובר בתל אביב מחשיך מוקדם, ובשכונה שלהם, שכל הבניינים עומדים צמודים אחד לשני כמו קופסאות סיגריות במדף, החשיכה יורדת אפילו מהר יותר. הפנסים בחוץ דלקו בקביעות, המכוניות חונות במקומות הקבועים שלהן, הכל היה רגיל.
הם היו בני חמישים ושבע וחמישים וחמש. שלושים שנה ביחד. הדירה נקייה כמו חדר ניתוח, ושקטה כמו ספריה.
***
שבת אצלם בבית מתחילה בשמונה בבוקר. לא כי אסור לישון, אלא כי בשמונה מתחיל סדר היום. רונית מתכננת אותו כבר ביום שישי בערב, בכתיבה מסודרת במחברת משבצות.
שמונה. ארוחת בוקר.
שמונה וחצי. ניקיון רטוב.
עשר. קניות. סופר ברמת החייל, ניקיון לבית בנפרד.
שנים עשר. צהרים.
אחת. מנוחה, שעה.
שתיים. ביקור אצל דודה אסתר.
חמש. חזרה הביתה.
חמש וחצי. ארוחת ערב.
שש וחצי. טלוויזיה או ספר.
עשר. שינה.
אליהו ידע את הסדר בעל פה. לא כי קרא אותו, אלא כי הוא לא השתנה כבר חמש עשרה שנה. רק שמות החנויות ודודות לפעמים התחלפו.
הוא שטף את הרצפה במסדרון ודמיין את עצמו דג בכנרת. סתם, כי לא זכר מתי פעם אחרונה באמת דג. שמונה שנים, אולי. הפעם האחרונה הייתה עם גדי מהמשרד, ליד החוף בטבריה. תפסו שלושה בצלים וקרפיון אחד. אכלו חמין באמצע הלילה בצד הדרך, וגדי סיפר בדיחות שכל הברווזים ברחו מקול הצחוק.
אז הוא חזר מאוד מאוחר, רונית לא נרדמה.
אתה יודע מה השעה?
כן, רונית. התעכבנו קצת.
“קצת”. התקשרתי אליך שמונה פעמים. האוכל במקרר, כבר לא טרי.
סליחה.
אתה יודע כמה דאגתי?
סליחה, רונית.
מאז לא הלך יותר. לא כי אסרה. פשוט תמיד היה משהו חשוב, דברים שצריך לסדר, משפחה, ובסוף לא הציע יותר. היה פשוט יותר לא להציע.
אלי, אתה סוחט טוב את הסמרטוט? אל תעשה יבש מדי, יהיו סימנים.
הוא סחט בדיוק כמו שאמרה, למרות שלא ראה הבדל. הרצפה הבריקה. רונית היתה גאה בדירה שלה. פעם היא אמרה לחברה בטלפון, “אצלי אפשר לאכול מהרצפה”. אליהו שמע דרך הקיר וחשב שהוא אף פעם לא ירצה לאכול מהרצפה, אפילו אם היא נוצצת.
הסופר עבר לפי התכנון. גם הארוחה. דודה אסתר הגישה פשטידות תפו”א עם תחתית קצת שרופה, ורונית אמרה בעדינות מספיק שכולם ישמעו, “אסתר יקירתי, נדמה לי שהתנור שלך לא שומר טמפרטורה”. אליהו חיסל שלוש פשטידות דווקא בגלל שהיו שרופות.
חזרו בחמש ועשרים, עשר דקות מוקדם.
רונית הכניסה את השקיות, שמה קומקום וחילצה עוגת גבינה עגולה מהמקרר. פרוסות זהות בדיוק, שש יחידות.
אליהו התיישב לשולחן, הביט בעוגה ופתאום הרגיש איזו בהלה שקטה. לא מהעוגה. מהכול. מזה שהוא יודע מה יהיה מחר, ומה יהיה בעוד שבוע ובעוד שנה.
הוא גמר לאכול, שתה ויצא לסלון לראות טלוויזיה.
***
השואב אבק התקלקל ברביעי בערב. פשוט הפסיק לשאוב. אליהו פירק אותו על שולחן המטבח ומיד ראה הפילטר סתום וכנראה גם משהו בציר באלכסון. עבודה של עשרים דקות. הוא מהנדס כבר עשרים ושתיים שנה במפעל אלקטרוניקה בפתח תקווה, כאלה דברים עשה בעיניים עצומות.
רונית עמדה בדלת.
מה אתה עושה?
מתקן. פה הפילטר, ופה צריך להחליף ברגים.
אלי, תקרא טכנאי. למה לבד?
רונית, זה שטויות, פשוט מאוד.
כבר פעמיים תיקנת לבד – פעם אחת הברזלית לא נדלקה בכלל, פעם שנייה גהצת רק צד אחד.
פה אני יודע בדיוק מה הבעיה.
אלי.
רונית, אני מהנדס.
אתה מהנדס פס ייצור, לא טכנאי, זה לא אותו דבר. אל תסבך, יעלה יותר ביוקר אחר כך.
משהו בתוכו זז. קטן, כבד, שקט. הוא הסתכל על השואב, על הידיים שלו, על פניה רגועה ובטוחה בעצמה.
אני אתקן את זה, רונית.
אלי…
אני. אתקן. את זה.
היא הסתכלה עליו בפליאה, אחר כך בקצת קוצר רוח, ואז עזבה את המטבח.
הוא התעסק שעה והצליח. השואב עבד, אפילו חזק יותר. אליהו הרכיב הכול, ניקה אחריו ושמע את המנוע שורק ישר.
רונית עברה, הסתכלה, הנהנה, לא אמרה מילה.
הוא חיכה לפחות ל”מגיע לך כל הכבוד”.
***
הוא מצא את המודעה ליד עמוד אחרי תחנת רכבת השלום: “תיקונים לכלים ישנים, אמנות, חפצים שונים. פנות לכתובת …” היה שם טלפון. הפטיפון הישן, ירושה מתקופת הרווקות – “נס-קול” מתוצרת ישראל של שנות השבעים, עמד בארון, מקולקל כבר שלוש שנים. רונית מזמן רצתה לזרוק אותו. כל פעם הוא אמר “אחר כך”.
הפטיפון נקנה עוד לפני החתונה. אבא שלו עזר במימון. פעם היה שומע עליו אריק איינשטיין ושלום חנוך, התקליטים עמדו בשורה על המדף בדירת הרווקים. כשרונית עברה אליו, היא ישר שמה אותם בקופסה, מחסן “סתם צוברים אבק”. לפעמים היה פותח את הארון, מוציא לרגע תקליט רק לדעת שהוא עדיין שם.
הטלפון במודעה לא ענה. אליהו החליט לגשת לכתובת. ברחוב קטן בצפון הישן, בבנין אבן ישן ויפה. עלה לקומה שלישית, צלצל. לא פתחו זמן רב. אחר כך נשמעו צעדים, בום קטן, והדלת נפתחה.
עמדה שם אישה בגילו, סינר פשתן צבעוני מלא כתמי צבע, שיער קלוע ברישול, ופני צבע ירוק על הלחי.
שלום, אתה מהמודעה?
כן, נאמר לי שכאן מתקנים…
כנס, כנס. אני תמר. פשוט תמר. תיזהר מהמעמד ציור במסדרון, אל תיתקל.
הוא נכנס ונעצר לרגע.
הבית היה כל כך לא דומה למה שהכיר. בעצם, מזכיר סטודיו קטן מאוניברסיטה, איפה שביקר אצל חברים בלימודים בטכניון. קנבסים בכל מקום חלקם חלקים, חלקם חצי-מלאים, חלקם נתפרו מחדש שוב ושוב. על השולחן קופאות של צבע ומברשות. עיתון ישן מלא כתמי צבע. על הכורסה ישב חתול כתום ובהה בו בשוויון נפש.
הריח בחלל היה של צבע, שמן פשתן, קפה, ועוד משהו לא ברור אולי חיים.
סליחה על הבלגן, תמר חייכה, עבדתי עד עכשיו.
שום דבר, ענה וחייך לעצמו.
אז מה צריך לתקן?
פטיפון “נס-קול”. לא מסתובב. ניסיתי לבדוק, נראה לי המנוע גמור.
“נס-קול”! מוכר, ברור. ניסית להחליף סוללה בשלט? לפעמים פשוט מחמצים.
בדקתי, לא זה.
תמר חשבה דקה.
הבאת אותו?
לא, באתי לבדוק קודם. הטלפון היה מנותק.
אני תמיד מאבדת אותו. עבדתי עד עכשיו. תביא, נראה ביחד. אבל כבר אתה פה, אולי תעזור לי רגע? אעשה לך הנחה.
***
המעמד עמד ליד החלון, עץ ישן, הברגים מתנדנדים. מחזיק הבד לא היה מספיק חזק, ברגי האחיזה קטנים.
הנה, תמר הצביעה הבריח נפל ופעם החלפתי בורג אקראי, אבל הוא קטן מדי.
אליהו התיישב, בדק, ביקש מברג. תמר חיפשה בין הכלים, חזרה עם שלושה שונים. הוא פירק את הבורג, ביקש איזולירבנד, סידר כמה ליפופים, הבריג חזק. המעמד התייצב.
זה זמני, אמר, תקני בורג שישה מילימטר, הכי טוב עם אום.
שש מילימטר, חזרה, ניסתה לזכור עדיף לכתוב?
היא טבלה מברשת בצבע שחור וכתבה בגדול על העיתון: “בורג 6 מ”מ עם אום!”
אליהו צחק, סתם כך, מעצמו.
תזרקי את העיתון ותשכחי.
אני אדביק על המקרר. בוא נשתה תה, מגיע לך.
הוא כמעט אמר שצריך ללכת. בבית מחכה רונית, הרבה מטלות.
אשמח, יצא ממנו.
***
הם שתו תה במטבח קטן, חלון פתוח אל החצר, בעציצים גידולים לא מזוהים. הפשטידות הונחו בצלחת, אחד נפל.
הוא לקח. היו מהערב הקודם, רכים על הקצה עם טעם של הבית. הכרוב מוקפץ עם ביצה ובצל כמו שאמא עשתה פעם.
טעים מאוד, אמר.
באמת? בחיים לא היה לי יד לאפייה. הבת שלי לימדה לפני שטסה היא לומדת תולדות האמנות בחיפה, בת עשרים ושתיים, כל כך בוגרת.
את גרה פה הרבה?
חמש-עשרה שנה. פעם גרתי עם בעלי, אבל התגרשנו שנה שעברה. מאז רק אני והחתול – יוני.
יוני, בשמיעת שמו, הרים רגע ראש וחזר לישון.
היה לך קשה?
בהתחלה כן. אחר כך, כמו שמסירים נעל לוחצת – מבינים שכבר רגילים לכאב. וחיים.
אליהו הביט מהחלון. עץ גדול עמד בחצר, כמעט עירום, רק בודדים מהעלים היו צהובים עדיין.
את מהנדס? שאלה תמר.
כן. במפעל האלקטרוניקה בפתח תקווה.
מעניין?
עבודה כמו כל עבודה. פעם אהבתי להתעסק במכניקה סתם לי. לתקן, לפרק דברים. פעם גם דיג.
דיג? ספר לי.
הוא הופתע. אף אחד לא שאל אותו אף פעם באמת על זה. רונית תמיד אמרה שזה משעמם.
מאז שהייתי ילד, אבא לקח אותי. בוקר מוקדם, חושך לגמרי, עד שהגענו – כבר מאיר. אני עוד מריח בראש שלי את המים האלה. שקט כל כך, רק רעש הדגים, קולות בתלם.
תמר נשענה על היד והקשיבה.
אחר כך עם גדי מהמשרד. פעם אחת תפסנו קרפיון ענק, חשבנו שזה בול עץ. צחקנו עד שהברווזים ברחו.
הוא דיבר, רק כשבדק בשעון הבין שעברו שעתיים וחצי. כבר כמעט תשע.
אוי, קפץ אני חייב ללכת.
בטח. תודה על המעמד. וגם על הדיג.
על הדיג?
שסיפרת. אני לגמרי רואה מול עיני את מי הבוקר.
הוא ירד למטה וחשב מזמן לא הקשיבו לו ככה. פשוט הקשיבו.
***
רונית ישבה במטבח בשובו. על השולחן המתינה ארוחה קרה, מכוסה צלחת. פניה היו דרוכות כמו תמיד בשיחות הארוכות ההן.
איפה היית?
המודעה על הפטיפון. היתה שם אישה אמנית, ביקשה עזרה עם מעמד ציור. נשארתי.
לא עדכנת.
לא היה צפוי ככה.
חיכיתי לך בשבע. הכנתי קציצות. הן כבר פעמיים מחוממות. עכשיו יבש.
אליהו הביט בצלחת, אחר כך בה.
סליחה.
זה לא על הקציצות! זה על ההבנה בינינו. אתה יוצא מודיע. זה הכי בסיסי.
אני יודע, אני לא חשבתי.
אתה אף פעם לא חושב. גם שבוע שעבר קנית גבינה 9% במקום 5% כתבתי! זרקתי חבילה שלמה.
הוא פשט את המעיל, תלה, ידיו שקטות והלב סגור כמו קפיץ.
אכלתי אצלה פשטידות.
פשטידות.
כן.
אלי, אתה יוצא בשביל פטיפון מדגם ישן, חוזר בעשר בלילה אחרי פשטידות אצל אישה זרה. אתה שומע את עצמך?
עזרתי טכנית, שתיתי תה. אשה גרושה, לבד. רק ביקשה עזרה.
מי זאת?
תמר. חמישים וארבע, מורה בבית האמנים, גרושה.
בדקת כבר.
דיברנו. על תה.
רונית אספה בשקט את הקציצות והכניסה למקרר. התנועות שלה היו חותכות וחדות.
תחמם לבד, אם תרצה. אני הולכת לישון.
יצאה. אליהו נשאר לשבת בדממה. הגשם נקש בחלון. הוא הקשיב לגשם, חושב שגם הגשם לא תמיד מקשיב להוראות.
***
אחר כך זה קרה שוב. הוא הביא את הפטיפון, תמר תיקנה בעזרת חבר-טכנאי. הם שוב שתו תה. הפעם הביא עוגה עם דובדבנים מהמאפיה.
פעם הגיע סתם לראות אם כבר קנתה את הבורג. קנתה לא נכון. הוא צחק, היא צחקה. אחר כך חיזק עם הבורג שלו, שהביא שני גדלים לכל מקרה.
לא סיפר לרונית על כל נסיעה. בעצם, אמר שיוצא, אבל לא הסביר לאן. רונית שאלה פעם פעמיים, הוא ענה במשפט. אולי לא רצתה לדעת עוד. אולי הספיקה לה הידיעה שיחזור לארוחה.
פעם הגיע מאוחר ממש. הם העלו יחד אלבום ציורים, כי היא הסבירה לו על אור של ציירים והוא הרגיש שמעולם לא חשב ככה על אמנות.
רונית חיכתה.
קציצות…
רונית, תקשיבי.
המבט שלה השתנה. לא כעס, אלא דאגה. אמיתית.
אלי, מה קורה?
כלום. אני פשוט… מדבר עם מישהי. עוזר קצת. מעניין לי איתה.
אתה מבין מה אתה אומר?
מבין. אין שם… נבלע לו הקול פשוט מדברים.
מדברים.
כן.
אלי, שלושים שנה אני דואגת, מבשלת, עומדת בזמנים, עובדת ראשית חשבונות ב’בינוי ישראל’. אני עושה הכול. עבורנו.
אני יודע, רונית.
אז למה אתה אצל אמנית במקום בבית?
תשובה לא מצא. בעצם אולי מצא, אבל לא ידע איך לומר בלי שיהיה אכזרי.
***
ביום שישי הוא עזב. פשוט לקח תיק: כמה חולצות, סכין גילוח, ספר ישן. רונית עמדה בדלת והסתכלה איך הוא אורז.
לאן אתה הולך?
צריך קצת להיות לבד. לחשוב.
אלי, זה שטות.
אולי שטות. נוסע.
אליה אליה.
הוא סגר את התיק. הסתובב. רונית עמדה, ידיים שלובות, בחלוק הבית כמו תמיד מתוקתקת. הפנים שלה מבולבלות. לא כעוסות, אלא אבודות כאילו כל הכלים שלה כבר לא עובדים.
אתקשר, אמר.
ויצא.
***
תמר לא שאלה שאלות. התקשר ושאל אפשר לישון כאן שבוע? “בטח, תבוא, יש מקום”, אמרה וזהו.
ישן בסלון, בין הקנבסים. יוני, החתול, היה בא בלילה לשכב על הרגליים. בבקרים תמר הכינה קפה בג’זווה קטנה עם הל, ישבו במטבח והקשיבו לרדיו. לא שיחות עמוקות על מזג האוויר, על החתול, על קפה, על הטיפות שנוזלות שוב.
רונית התקשרה. בהתחלה כל שעה, אחר כך פחות. כשהוא ענה, שמעה את קולה מתקתק, עוברת כל מה שצריך:
אלי, לקחת כדור לחץ דם? יש לך?
כן, רונית.
לקחת מעיל? מתקרר, אמרו מתחת לאפס.
לקחתי.
זוכר שבשני יש לך רופא, בארבע. קבעתי בינואר.
טוב.
אתה לא יכול פשוט לחזור הביתה? מה חסר לך?
שנייה שתק.
אדבר איתך.
אחר כך קיבל וואטסאפ מתמרה: “אליהו, אתה משוגע? רונית גמורה לגמרי”. אחר כך התקשר דני המנהל “אלי, מה קרה? רונית אמרה שנעלמת”. אחר כך מסר מהבן דוד שלה, גבי, שפוגשים רק בראש השנה.
הוא הסתכל על כל ההודעות וחשב רונית אספה תומכים תמיד, חילקה משימות עכשיו היעד הוא הוא עצמו.
איך אתה? שאלה תמר יום אחד.
מוזר. קצת מפחיד. ויש תחושה מוזרה.
מובן.
תראי, קמתי בבוקר, לא ידעתי מה ללבוש. פשוט לקחתי חולצה שבא לי לא לבנה, לא אפורה, אלא כחול כהה. וחשבתי לעצמי לא בחרתי לעצמי חולצה עשרים שנה.
רונית בחרה?
מכינה יום לפני. שלא אלבש “במקרה” לא מתאים.
תמר שתקה.
היא אוהבת אותי, אמר. זה ברור לי.
אני מאמינה.
אבל נעלמתי אצלה. הפכתי להיות עוד חלק מהלו”ז.
***
רונית הופיעה ביום ראשון. מצאה את הכתובת דרך פירוט שיחות היא תמיד ידעה למצוא מה שצריך. אליהו פתח. לרגע עמדו שניהם והביטו.
אפשר להיכנס?
פינה לה מעבר.
רונית נכנסה למסדרון, העיניים שלה בחנו הכל. על הרצפה מגפיים של תמר, אחת נפלה. על הקולב צעיף צבעוני, המעיל שפוך עליו צבע. מעבר לדלת, קצה בד מצויר.
תמר יצאה מהמטבח, שתיהן הסתכלו זו בזו.
שלום, אמרה רונית.
שלום, ענתה תמר בשקט.
רונית פנתה לאליהו.
אתה בסדר?
בסדר.
אתה לוקח כדורים?
רונית…
סתם שואלת.
הוא עמד ליד הכיור, היו שם מלפפונים חתוכים בצורות עקומות, חתיכות מוזרות משהו בקוצר הנשימה שלה ניכר למראה המלפפונים. צריך לחתוך ישר.
רונית, לא היית צריכה לבוא.
אלי, הקדשתי לך חיים שלמים, הקול שלה רעד שלושים שנה אכפתתי ממך. אתה מבין שכל מה שעשיתי היה בשבילך?
אני מבין.
אז למה?
תמר אמרה בשקט מעבר לדלת:
רונית, את יכולה לשמוע משהו? לא כאויבת, אלא כמי שמסתכלת מבחוץ.
תגידי, רונית לא הסתובבה.
דאגה זה כשלאדם טוב איתך. כשהוא מרגיש חופשי, נושם. אם לא נותן לנשום זאת כבר לא דאגה, רונית.
רונית שתקה ארוך.
את לא מכירה את החיים שלנו, אמרה לבסוף.
לא, אישרה תמר.
אליהו התקרב והחזיק את ידה. היא לא סילקה.
רונית, אני רוצה להתגרש. החלטתי. לא בגלל שאני לא אוהב אותך. פשוט יותר לא אוכל.
רונית הביטה בידיהם, אחר כך שחררה אותה בשקט. הסתובבה, נטלה תיקה. גבה היה תמיד יציב, ההליכה ישרה.
אל תשכח כדורים, אמרה בדלת. יש קופסה כחולה, במגירה למעלה.
הדלת נסגרה.
***
הגירושין נמשכו חצי שנה. הדירה נשארה לה, הוא לא ערער. שכר חדר בבנין ליד הבית של תמר, ברחוב המקביל. זה היה מגוחך, אבל קרה לבד.
החיים השתנו לאט, כמו בית ישן שבמקום להרוס משפצים קיר אחרי קיר.
החודשים הראשונים עשה שטויות: קנה בסופר מה שבא, בלי רשימה. לקח לחם אחר, מה שמשך את העין, לא את “הנכון”. אכל לפעמים ישירות מהמקרר, עמד. הלך לישון מתי שרצה. פעם נשאר טלוויזיה עד אחת בלילה, סתם כי נתנו סרט ישן שהתגעגע ונהנה מזה כמו ילד שובב.
עם תמר, זה לא קרה ברגע. ידעו ששניהם מחבבים, אבל לא מיהרו זה הרגיש נכון, לא צריכה להיות בהול.
באביב הלכו לדוג. הוא הביא מקלות דיג מהשכרה. נסעו ברכב האדום הישן, חורק, שלה, לאגם קטן בגליל ליד ראש פינה. תמר לא דגה מימיה אמרה בגלוי.
ישבו על החוף. היה קר, טל, והוא שכח את התרמוס. שם לב רק כשחיפש קפה.
שכחתי תרמוס. אוף.
אז לפחות תראה איזה ערפל יש כאן, הצביעה תמר.
הוא הביט. הערפל היה עדין, לבן, שכב על המים כמו נשיפה. השמש בקושי החלה לעלות, האור ורוד.
יפה, נכון? לחשה.
מאוד.
תפס בורי קטן. תמר נבהלה, צחקה כשהדג קפץ בידיו.
תשחרר אותו! הוא כל כך קטן!
הוא שיחרר.
חזרו בלי דגים, מלוכלכים בבוץ, כי נפל על שפת האגם ושקע אותה איתו שניהם נפלו, צחקו עד שהפחידו את כל הברווזים.
המקטורן שלו מוחרב.
שטויות, אמרה תמר, תראה איזה בוקר.
הוא הביט בה, בקטם על השרוול, בפניה העייפות אך השמחות, שער שחרות מהכובע וחשב: הנה חיים, ככה, לא של תכנונים. קטם של בוץ וערפל ורוד.
***
הם התחתנו בסתיו, שנה וחצי אחרי שעזב. חתונה קטנה: גדי מהמשרד, איריס החברה של תמר שלקחה תמונות, ויוני החתול שהתעלם.
לחיות עם תמר היה כמו לחיות עם צבעים חיה, יצירתית, קצת מטורפת. היא יכלה לבזבז חצי משכורת על צבעים ושכחה לקנות לחם. הוא היה מבטל מטבח כשמפזר חלקי מכשירים ישנים בכל מקום. היא איבדה מפתחות פעמיים בשבוע. הוא שכח לסגור מים.
התווכחו לפעמים על כסף, על ההרגל להשאיר מברשות בכל הבית, הוא פיזר כלים בכל מקום. פעם אחת היא מצאה מפתח שוודי במקרר. לא זכר איך.
אבל אף פעם לא סיכמו טעויות, לא החזיקו טינה. מי שהיה הראשון שם קומקום סימן ממשיכים מפה. השני הצטרף, והתיישבו לתה.
***
רונית שמעה על החתונה מתמרה. תמרה תמיד ידעה הכל, וחשבה שזה שליחות.
אחרי שעזב, החיים המשיכו אצל רונית מתוך אוטומט. הדירה נקיה, הארוחה בזמן. בעבודה היא ניהלה מאזנים, טיפלה בדוחות.
אבל בערבים הדירה הייתה שקטה מדי, גדולה מדי. ישבה במטבח, שמתי לב ששמה שתי כוסות, מתוך הרגל. הורידה אחת, כאב פתאומי.
המנהלת במקום, מלכה, חמישים, ישירה וטובה, עצרה אותה יום אחד אחרי הישיבה.
רונית, את לא בסדר. מה קורה?
הכל מסודר.
חודשיים את לא מסודרת. אני רואה.
ענייני משפחה.
בעל הלך?
רונית הרימה עיניים.
איך ידעת?
רואה. גם אני עברתי. תקשיבי, אל תעשי סדר בדירה. תתחילי ברגשות. לכי פסיכולוגית. לא חברה מקצועית.
רונית רצתה להגיד שלא צריכה, אבל שתקה.
***
את הפסיכולוגית מצאה לבד. אשה מבוגרת, במשרד קטן בדרום תל אביב. שלושה מפגשים בקושי דיברה. ענתה בקצרה, מרגישה חשופה.
במפגש הרביעי שאלה המטפלת:
מתי היה לך באמת מפחיד? לא עליו על עצמך.
רונית חשבה הרבה.
כשארז תיק. ברגע בו הבנתי שהוא הולך ולא אוכל לעצור. שאין לי שליטה.
ולמה שליטה חיונית?
חושבת שוב. בחוץ שלגון מדרכות.
כי אם לא מחזיקה הכול מתרסק. תמיד היה ככה. אמא תמיד אמרה: “רונית, תחזיקי, אם תשחררי הגברים ייעלמו”. אמא חיה ככה. ולמרות זאת אבא עזב אותה.
השקט בחדר היה רך.
אז פחדת שאם תשחררי תאבדי?
כן.
ומה התברר?
כשמחזיקים חזק מדי גם כן מאבדים.
קשה היה לומר. אבל כשאמרה, חשה הקלה.
***
הלכה לבית האמנים על פי עצת תמרה. “יש תערוכת אקוורלים, יפה שם,” אמרה. הלכה כי לא יכלה עוד להסתובב סתם בבית.
התערוכה הרשימה. היא לא הבינה תמיד בציור, אבל האקוורלים נגעו בליבה שקיפות, קלילות, נייר לבן דרך כל שכבת צבע.
עמדה מול ציור נוף. לידה גבר מעט מבוגר ממנה, פנים חמות, מבוייש. הסתכל על אותה ציור.
מעניין, מלמל, כאילו לעצמו תראי איך השאיר מחבר הפינה בלי צבע. רק לבן. זה כל הקסם כאן.
היא הסתכלה, לא שמה לב.
אף אחד לא שם לב. אני עמי, הציג.
רונית.
היה נבוך. ביציאה הסתבכה הרוכסן שלו, היא הציעה עזרה.
תן.
סידרה, הרוכסן עבד.
תודה, חייך, כאילו עשתה משהו חשוב. כבר שבוע נלחם בזה.
כדאי לך לקנות חדש.
דוחה קניות.
עמדו עוד רגע. הוא מלמד נגינה בגיטרה בבית האמנים, חשף שמגיע כמעט כל שבוע לתערוכות.
ישמח לפגוש שוב. בשבוע הבא אני פה.
היא לא הבטיחה, אך בשבוע שאחרי חזרה.
***
עם עמי הכול היה שונה. אלמן, שלוש שנים לבד. הרבה תה, גיטרה, לא זוכר ימים, יכול לדבר שעה על עלה בעץ.
בהתחלה ניסתה לארגן אותו: יומן, מקרר, התחילה לסדר מדפים.
הוא אחז ידה בעדינות.
רונית, טוב לי ככה. באמת.
היא הסתכלה על המדף, אחר כך בידו, שקטה, לא כעוסה.
סליחה, חייכה, הרגל טיפשי.
לא טיפשי. פשוט זה המדף שלי.
שלך, חייכה גם.
וזה נחרת. עוד פעם ועוד הידיים רוצות לסדר, נעצרות. לא תמיד אבל גדלה בזה.
המטפלת אמרה:
אי אפשר לשלוט באחר. רק בעצמך. זה הרבה יותר מעניין.
חשבה על זה לא מעט.
התחילה לאפות. תמיד עבדה לפי מתכון, עכשיו ניסתה “לפי הטעם”. אפילו אם עוגת תפוחים לא יצאה מושלם, היה לה רגע של כיף, עמדה אוכלת חמה ליד התנור.
את באמת למדת לאפות? הופתעה תמרה.
לומדת. לפעמים טעים, לפעמים לא. אבל שמח.
תמרה הביטה בה.
רונית, את השתנית.
כנראה.
בחוץ הרגישה חיוך תמים, ללא סיבה, אל הערב הסתווי.
***
הם נפגשו אחרי שנתיים. במקרה בפארק הירקון. אליהו הלך עם תמר, רונית יושבת על ספסל עם ספר, מחכה לעמי שהלך להביא קפה.
בהתחלה ראתה אותו. הלך קצת לפני תמר, בחולצה כחולה שזיהתה. תמר לידה, מחייכת. הם צחקו יחד.
רונית סגרה את הספר.
אליהו ראה אותה, נעצר. לשנייה עמדו ככה, אחריו ניגש:
רונית. שלום.
שלום, אלי.
תמר התרחקה טיפה, לא עזבה, רק השאירה להם מקום. רונית שמה לב.
נראית טוב, אמר. מתוך לב.
גם אתה.
שתיקה. הסתיו בשקט, עלי שלכת.
איך את? שאל.
טוב. אנחנו עם תמר נוסעים לטייל. סתם, נחליט בדרך. חפצים לראות מה שבא.
לאן בדיוק?
לא יודעים. זו כל הרעיון.
הנהנה. הביטה בתמר, בוחנת עץ.
ואתה?
טוב. אני… לומדת לאפות. מצחיק.
לא.
לפעמים יוצא מוגזם, פעם הייתה אבקת סודה יותר מדי, התפוצצה. אבל אכלו.
נפלא.
עמי… זה החבר שלי. מורה. מפוזר מאוד. אני לומדת לא לתקן כל הזמן.
אליהו הביט בה.
לא פשוט לך.
לא. אבל… מעניין.
עמי הופיע: שני ספלי קפה, שקית עוגיות, שני סוגים.
רונית! קרא. יש גם עם פרג וגם קינמון! לא ידעתי מה את אוהבת, אז הבאתי את שניהם.
היא צחקה. בשקט, בקלות.
אליהו הסתכל.
את צוחקת.
נכון.
תמר הצטרפה.
נמשיך, אמרה ברוך, שלא להפריע.
זה בסדר, השיבה רונית. אמת.
נפרדו בנפנוף, בלי כעס, בלי מילים מיותרות. תמר חייכה ברוך, בלי שמץ של שמחה לאיד.
רונית הביטה בהם כשהתרחקו. הוא אמר משהו, תמר צחקה ולקחה את זרועו.
עמי נתן לה את עוגיית הקינמון.
קחי, תבחרי.
נטלה את הקינמון, נגסה. הוא היה חם ומתפורר.
הפארק רחש עלים. ילדים שיחקו. עננים חלפו מוזרים.
רונית ישבה על הספסל, אוכלת עוגיה, חושבת מי היה מאמין שאלמד לאהוב ולא לנהל, ואם הוא לא היה עוזב, כנראה לא הייתי יודעת אף פעם.
עמי התיישב, מצא שפרג הוא לא אוהב.
רוצה? הציע.
לקחה.
בטח.
