בעל לסוף השבוע
שניצל נח על הצלחת בדיוק במרכז. אלישע הביט בו והרגיש איך הבטן בוגדת בו ברעב.
“תמר, אפשר לקחת פרוסה עם חומוס? אני רעב.”
“אלי, הארוחה עוד עשרים דקות. החמין יתקרר.”
“אני מבטיח, רק ביס קטן.”
“אין לך סבלנות לחכות? אני מדייקת עם הכל. תפוחי האדמה יהיו מוכנים בדיוק ב-19:15, העוף ב-19:20. אם אתה טועם עכשיו, לא תאכל נכון אחר כך.”
אלישע נאנח בשקט והתיישב לשולחן. תמר עמדה ליד המקרר וסידרה בקפידה את המצרכים שהביאה מהשוק: החלב על המדף השני מימין, הגבינה בתא המיועד, היוגורטים מסודרים לפי תאריך, אלה עם התוקף הקרוב נמצאים בקצה.
“לפחות אפשר קפה?”
“בסדר, אבל רק כפית אחת של סוכר.”
“תמר, אני בן חמישים ושבע, לא ילד!”
“אתה כמעט סכרתיאני. גם אבא שלך וגם סבא שלך היו. כפית אחת, בבקשה.”
הוא התקרב לקומקום, אבל תמר כבר מזגה את הקפה, מדדה במדויק כפית סוכר והציבה את הכוס מולו.
“טוב, תשתה.”
הוא הביט בכוס, ואז בגבה, שעדיין מופנה למקרר. בטעימה הראשונה הקפה היה דל בלי הרבה טעם מתוק, אבל הוא לא העיר.
החושך כבר ירד על תל אביב. אוקטובר בתל אביב מחשיך מוקדם, וברחוב השקט שבשכונה, איפה שהבניינים צמודים, הערב מתגנב מהר. הפנסים הדליקו אורם הבהיר, המכוניות חנו במקומות הרגילים הכל היה כמנהגו.
הם היו בני חמישים ושבע וחמישים וחמש, עשרים ותשע שנים יחד. הדירה תמיד הייתה נקייה כספרייה, שקטה כפינת לימוד בבית מדרש.
***
שבת אצלם התחילה בשעה שמונה בבוקר. לא בגלל שהיה אסור לישון עוד, כי אם רק אז התחיל הלוח. תמר כתבה אותו בקפידה ערב קודם במחברת שורות.
08:00 ארוחת בוקר.
08:30 שטיפה עם סחבה.
10:00 קניות בסופר במרכז מסדא, חומרי ניקוי בנפרד.
12:00 ארוחת צהריים.
13:00 מנוחה.
14:00 ביקור אצל דודה יעל.
17:00 חזרה הביתה.
17:30 ארוחת ערב.
18:30 טלוויזיה או קריאה.
22:00 שינה.
אלישע ידע את הרשימה בעל פה, לא כי קרא אותה היא לא השתנתה כבר חמש עשרה שנה. רק שמות החנויות וביקורי משפחה הוחלפו מדי פעם.
הוא ניגב את הרצפה במסדרון ודמיין דייג. מתי היה לאחרונה? אולי לפני שמונה שנים, אז יצא עם אשר מהעבודה לדייג בכנרת. תפסו שלוש בורים קטנים וקרפיון קטן. ישבו מול המים עד הלילה, בישלו מרק על מדורה בקופסת פח, אשר סיפר בדיחות ושניהם צחקו בקול עד שהברווזים ברחו.
הוא שב הביתה מאוחר, תמר לא ישנה.
“אתה יודע מה השעה?”
“כן, תמי, נשארנו עוד קצת.”
“חיכיתי, התקשרתי שמונה פעמים. האוכל במקרר. קח, אבל כבר התקרר.”
“סליחה.”
“אתה יודע כמה דאגתי?”
“סליחה, תמי.”
מאז לא הלך יותר לדוג. היא לא אסרה, אבל תמיד היה משהו דחוף קניות, תיקונים, ביקורים ואז הפסיק להציע. זה היה פשוט ככה.
“אלי, תשטוף את הסחבה טוב, אל תסחט חזק מדי, שלא יהיו פסים.”
הוא עשה כהוראתה, אף שלא ראה הבדל. הריצוף הבריק. תמר אמרה פעם לשכנה: “אצלנו אפשר לאכול מהרצפה.” אלישע, ששמע אותה מהחדר השני, חשב בליבו שלעולם לא ירצה לאכול מהרצפה, גם אם מבריקה.
הקניות עברו כרגיל, הארוחה כרגיל, אצל דודה יעל הגישו עוגות תפוחי אדמה קצת שרופות מלמטה. תמר הערה באלגנטיות: “יעלי, תנור שלך כנראה לא אופה אחיד.” אלישע אכל שלוש עוגות דווקא כי היו שרופות.
הגיעו הביתה ב-17:20, עשר דקות לפני הזמן.
תמר פרקה את השקיות, הרתיחה מים והוציאה עוגת גבינה אפויה, פרוסה בדיוק לשישה חלקים שווים.
אלישע בלע את עוגת הגבינה והרגיש פעימה שקטה של בהלה. לא מהעוגה, אלא מכך שהוא יודע מה יקרה מחר, ומחרתיים, ובעוד שנה.
הוא סיים, עבר לטלוויזיה.
***
השואב אבק התקלקל ביום רביעי בלילה. פשוט הפסיק לשאוב. אלישע פרק אותו על שולחן המטבח, ראה שהפילטר סתום, וגם משהו בראש המברשת נשבר, כנראה בשן החיבור. שטות של עשרים דקות לאיש כמוהו, שעבד כבר עשרים ושתיים שנה כטכנאי הנדסה במפעל המתכת “ארנון”.
תמר נכנסה למטבח.
“מה אתה עושה?”
“מתקן. ראי, הפילטר סתום והמנגנון הזה נשבר.”
“תקרא טכנאי, די לתקן לבד.”
“תמר, זו תקלה פשוטה. אני מסתדר.”
“כבר תקנת בעצמך פעמיים את המגהץ; פעם אחת הרסת לגמרי, פעם שנייה עבד רק לפי צד.”
“זה היה משהו אחר. כאן פשוט.”
“אלי…”
“תמר, אני מהנדס.”
“אתה מהנדס תעשייה, לא טכנאי חשמל.”
משהו בתוכו זע, עמום, כמו אבן שזזה אחרי שנים. הוא הביט בשואב, בידיים שלו, בפניה הבטוחות.
“אני אתקן אותו, תמר.”
“אלי…”
“אני. אתקן. אותו.”
היא הביטה בו בהפתעה, ואז בזהירות של עייפות, ויצאה.
הוא עבד שעה. השואב עבד טוב יותר מתמיד. אלישע הרכיב הכל, החזיר כלים, הפעיל לשמוע את הרעש התקין.
תמר עברה, הביטה, הנהנה אבל לא אמרה מילה.
הוא שם לב שציפה לשמוע: “כל הכבוד.”
***
הוא מצא את המודעה על עמוד מול תחנת רכבת מרכז. “תיקון מכשירי חשמל ומדיום אמנות. פנה לכתובת.” היה שם טלפון וכתובת.
הפטיפון שלו, “אלפא”, עמד בשלישות של חדר הכניסה ולא עבד שלוש שנים. תמר כבר הציעה לזרוק אותו. הוא כל פעם אמר “אחר כך”. הפטיפון היה לפני הנישואין, בזכות הלוואה מאביו. היה שומע עליו אריק איינשטיין ושלום חנוך. כשעברו הוא ותמר לדירה, היא ארזה את התקליטים לארגז בארונית: “רק תופס מקום.” לפעמים פתח לבד ללטף את התקליטים.
הטלפון לא ענה. אלישע החליט לנסוע לכתובת: רחוב צדדי ליד “כיכר המדינה”, בבית ישן עם דלת כבדה.
הוא טיפס לקומה שלישית, צלצל. הרעש בושש רגע, נשמעה התרוצצות, לבסוף הדלת נפתחה.
עמדה שם אישה בגילו, סינר פשתן מוכתם בצבע כחול וצהוב, שׂערה סתור ופניה עם כתם צבע ירוק.
“שלום, אתה מהמודעה?”
“כן. מתקנים פה”
“בוא, בוא. אני נעמה. סתם נעמה. זהירות, כן? כן, פה כן יש כן כן כן, מ easel במסדרון.”
הוא נכנס והשתהה; היה משהו באווירה הזו שהזכיר ימים ישנים בסדנה באוניברסיטה. בכל מקום קנבסים: ריקים, חצי מצוירים, או מגובבים שכבות צבע. אדניות עם מכחולים, שפופרות, עיתונים מרוחים רגלי צבע. על הספה ישב חתול ג’ינג’י והביט בו באדישות מלכותית.
היה ריח של צבע, שמן פשתן, קפה וריח של חיים.
“סליחה על הבלגן,” אמרה נעמה, “ציירתי כל הבוקר לא הספקתי לסדר.”
“לא נורא,” שמע את קולו מופתע בגלוי.
“מה צריך תיקון?”
“פטיפון ‘אלפא’, לא מסתובב, כנראה המנוע. ניסיתי בעצמי, נראה יותר מסובך.”
“אלפא? כן, מכירה. ניסית לבדוק סוללה בשלט? לפעמים נתקע קונקטור.”
“בדקתי, זה משהו עמוק יותר.”
היא הנהנה. “הבאת אותו?”
“באתי לבדוק קודם. הטלפון שלך לא ענה.”
“אוי, הטלפון נעלם לי שבוע. מצאתי אותו אתמול מתחת לספה. תביא, אסתכל. אגבתוכל לעזור לי בינתיים? אתקן לך בזול.”
***
ה-Easel עמד בסלון ליד החלון, כבד, רגליו רופפות, תושבת הקנבס נשרפה בזווית לא נכונה.
“הנה, כאן הציר עף, והחזקתי עם בורג אבל זה קטן מדי ומתנדנד.”
אלישע כרע, בחן, ביקש מברג. נעמה הביאה שלושה שונים, לא בטוחה מה מתאים. הוא הבריג מחדש, עטף מעט בידוד והעמיד את התושבת בפיקס.
“זמני, את צריכה בורג M6, מהחנות ליד. עדיף עם אום.”
“M6,” חזרה נעמה, לקחה מברשת, צבעה על עיתון את המילים: “בורג M6+אום!!”.
אלישע גיחך שוב, בלי שתכנן.
“תסירי את העיתון, תשכחי.”
“לא, אדביק על המקרר. קפה? יש עוגות גבינה מאתמול.”
הוא רצה להתנצל שצריך ללכת, שתמר…
“בשמחה,” אמר.
***
שתו תה במטבח קטן, חלון לגינה, בעציצים שבלבליים צמחו צמחי תבלין. עוגות גבינה קטנות נערמו על צלחת בלי מפית.
אלישע קטע פרוסה; הייתה מעט רכה ומתוקה, הזכירה לו את עוגות אמא.
“טעים מאוד,” העיר.
“באמת? התחלתי לאפות רק בגלל בת שלי, נסעה ללמוד בירושלים אמנות, היא בת עשרים ושתיים, בוגרת ממני.”
“כמה זמן כאן?”
“עשרים שנה בדירה, קודם גרתי עם הבעל לשעבר, נפרדנו בשנה שעברה. עכשיו כאן רק אני והחתול שמו מיכה.”
מיכה הרים ראשו רק לשם הנימוס, ונרדם שוב.
“עברת קשה את הגירושים?”
“בדיעבד, לא נורא. כמו ללכת כל השנים בנעלי עקב לא נוחות, ואז לחלוץ ולגלות שהתרגלת לכאב.”
אלישע הביט בחלון; עץ ענק בזווית הלא רחוקה, פיתיו הצהובים האחרונים נאחזים בענפיו.
“אתה מהנדס, אמרת?”
“כן, במפעל ‘ארנון’ שנים.”
“מעניין?”
“עבודה. פעם אהבתי להתעסק עם מכניקה. כזה סתם לעצמי. וגם… אהבתי דייג.”
“דייג?” שאלה, מתעניינת.
הוא הופתע. בדרך כלל תמר הייתה מגיבה: “מה כבר יש לספר מחכים לדג.” אולם נעמה הקשיבה, מתעיינת בפתיחות.
“פעם בקיץ הייתי נוסע המון. אבא אפילו לקח אותי. היינו קמים בחמש לפני עלות השחר, מגיעים לירקון, שקט כזה שאפשר לשמוע את הדגים טובלים.”
נעמה הניפה סנטר, האזינה.
“פעם אחת תפסנו שפמנון ענק ואשכרה חשבנו שזו חתיכת עץ.”
הוא דיבר במשך שעה ארוכה. כששמע את השעון היה כבר כמעט תשע.
“אלוהים. אני חייב ללכת.”
“בטח. תודה שעזרת. ותודה על הסיפורים.”
“סיפורים?”
“שיתפת. דמיינתי את פכפוך המים.”
הוא הלך לתחנה והריץ במוחו שאלה: מתי לאחרונה מישהו הקשיב לו כך?
***
תמר ישבה במטבח כשנכנס.
“זו תאונת עבודה?”
“אצל אותה אומנית מהמודעה, ביקשה עזרה במעמד. קצת נתקעתי שם.”
“לא עדכנת.”
“לא חשבתי שגם אשתה תה ואשאר ככה.”
“חשבתי שתגיע בארבע, הכנתי שניצלים. חיממתי פעמיים, התייבשו כולם.”
הוא הביט בצלחת, בה, ואז:
“סליחה על השניצלים.”
“לא על השניצלים העניין! זה עקרון. אמרנו מעדכן. זו התחשבות.”
“שוב, לא חשבתי.”
“אתה אף פעם לא חושב. עדיין. אתה לא חושב על שום דבר שקשור לבית, אלי. שלישי שעבר קנית גבינה טעות, אמרתי חמישה אחוז, הבאת תשעה זרקתי לפח.”
הוא פשט מעיל, תלה. ידיו שקטות, בפנים הלב התכווץ איטית.
“אכלתי שם, היו עוגות גבינה.”
“עוגות גבינה.”
“כן.”
“אלי, נסעת עם פטיפון ישן וחזרת בתשע בערב אחרי עוגות גבינה. זה נשמע כאילו… ”
“עזרתי עם המעמד, שתיתי תה. גרה שם אישה, לבד. ביקשה עזרה.”
“איזו אישה?”
“נעמה קוראים לה, בת חמישים וארבע, מלמדת במועדון אמנויות, גרושה שנה.”
“בדקת ביוגרפיה.”
“שתינו תה, דיברנו.”
תמר קמה, הפעם בנחישות, שמה את השניצלים במקרר. תנועותיה היו חדות.
“תחמם לבד אם תרצה. אני הולכת לישון.”
היא יצאה. אלישע נותר לבד, שומע את הגשם בחלון גשם שאינו הולך לפי סדר.
***
היו עוד פגישות. הוא הביא לה את הפטיפון. נעמה ביקשה להשאיר ליומיים. אחרי יומיים חזר הפטיפון תוקן במקצועיות. ישבו שוב לקפה. הפעם הוא הביא עוגת דובדבנים.
פעם שלישית עבר לבדוק אם כבר קנתה בורג M6 קנתה M4 בטעות. הוא הביא מהבית את הנכון.
לתמר סיפר “שוב למועדון”, לא טרח לפרט. היא שאלה, ענה בקצרה. ייתכן שידעה מספיק לדעת שיחזור בזמן לארוחת הערב.
פעם חזר מאוחר. הם עיינו יחד באלבום של עגנון ונעלם הזמן. השיחה עם נעמה על איך צייר עובד עם אור הייתה מרתקת עבורו.
תמר המתינה, פניה אחרות. לא כעס, אלא דאגה.
“אלי, מה קורה?”
“כלום. מדבר עם ידידה, לפעמים עוזר. מעניין לי.”
“אתה שומע את עצמך?”
“כן. זה רק… כלום רע. פשוט, מדברים.”
“מדברים בלבד.”
“כן.”
“אלי, אנחנו יחד שלושים שנה. אני דואגת, מכינה, מתחשבת, עובדת בבנק לאומי כאחראית חשבונות, והכל בשבילנו.”
“אני יודע, תמר.”
“למה, אם כך, אתה הולך לציירת זרה במקום להיות איתי?”
הוא לא מצא תשובה; או שמצא, אך לא ידע איך לומר מבלי לפגוע.
***
הוא עזב בערב שישי. ארז תיק קטן כמה חולצות, סכין גילוח, ספר אחד. תמר עמדה בדלת, הביטה בס silently.
“לאן תלך?”
“צריך להיות לבד, לחשוב.”
“אלי, זו שטות!”
“אולי. אני הולך.”
“אתה הולך אליה.”
“אני הולך לחשוב.”
“אלי!”
הוא סגר את התיק, פנה. תמר עמדה בידיים שלובות, חלוק בית, עצובה כמו שנגמרו לה התשובות.
“אתקשר,” אמר.
ויצא.
***
נעמה לא שאלה הרבה. כשהתקשר לשאול אם אפשר לכמה ימים, ענתה: “ברור, הספה פנויה. תגיע.”
הוא ישן על הספה בין הקנבסים. מיכה הצטרף אליו בלילות. בבקרים שתו קפה עם הל וחילקו עיתון, דיברו סתמי: על תחזית הגשם, על מיכה שאכל שוב נענע מהעציץ.
תמר התקשרה. בתחילה כל שעה, אחרי כן לעיתים נדירות יותר. אלישע ענה לפעמים.
“אלי, לקחת כדור ללחץ דם?”
“כן, תמי.”
“יש לך מעיל? יהיה קר השבוע.”
“יש.”
“זכור מחר קופ”ח, ארבע אחר הצהריים, כבר רשמתי מינואר.”
“טוב.”
“אלי, לא תוכל פשוט לשוב הביתה? מה חסר לך?”
הוא שתק רגע.
“אגיד לך כשאתקשר.”
אחר כך הגיעה הודעה מחברתה מיכל: “אלי, מה קורה בינכם? תמר במצב קשה.” אחריה התקשר המנהל מהעבודה: “הכל בסדר? כי תמר אמרה שנעלמת.” ולבסוף, מסר מהדוד איגאל מהקיבוץ.
הוא ישב, מבין שתמר בכל המשברים אוספת צוות, משקמת, נלחמת עד התוצאה וגם הפעם, התוצאה הוא.
“מה שלומך?” שאלה נעמה ערב אחד.
“משונה, גם מפחיד. אני לא רגיל.”
“מובן.”
“בבוקר מצאתי את עצמי לוקח חולצה לא לבנה, לא אפורה, הכחולה ההיא. עשרים שנה לא בחרתי בבגדים בעצמי.”
“היא בחרה?”
“הייתה מסדרת אותם בערב, טוענת שאחרת איאבד, לא אתאם צבע.”
נעמה שתקה.
“היא באמת אהבה אותי, בדרכה.”
“אני מאמינה.”
“אבל הפכתי להיות לוח הזמנים שלה. הפסקתי להיות מישהו, הייתי רק שורה ברשימה.”
***
תמר באה ביום ראשון, מצאה את המקום לפי פירוט השיחות. אלישע פתח, עמדו רגע בכניסה.
“אני יכולה להיכנס?”
הנהן.
תמר הבחינה בנעליים הפזורות, המעיל של נעמה מוכתם צבע, פינת קנבס בולטת.
נעמה יצאה.
“שלום,” אמרה תמר.
“שלום,” ענתה נעמה.
תמר פנתה לאלישע.
“אתה בסדר?”
“כן.”
“אתה לוקח תרופות?”
“תמי…”
“אני שואלת.”
אלישע עמד בכניסה למטבח, בדיוק חתך סלט מלפפונים עקומים, לא שווים ותמר התמלאה מועקה למראה: אצלה חותכים יפה.
“תמר, לא היה צריך שתבואי.”
“אני נתתי בשבילך הכל! שלושים שנה דאגתי, בישלתי, אתה מבין שזה היה רק לטובתך?”
“אני מבין.”
“אז למה?”
נעמה לחשה מכיוון הדלת:
“תמר, אפשר להגיד משהו? לא כאויבת, פשוט כאדם.”
“תגידי,” לא הסבה פניה.
“דאגה זו כשהשני מרגיש טוב איתך, שיש לו מרחב. אם האדם לידך בקושי חווה אוויר, זו לא באמת דאגה. לא נתת לאלישע לנשום.”
תמר שתקה ארוכות.
“את לא מכירה את החיים שלנו,” אמרה.
“נכון,” השיבה נעמה.
אלישע תפס את ידה. היא לא סילקה אותה.
“תמר, אני מבקש גט. החלטתי. זה לא בגלל שאינני אוהב או אהבתי. פשוט אינני מסוגל יותר.”
הביטה בידם השלובות ואז שחררה ברכות, פנתה, לקחה את התיקון, נשארה גאה.
“אל תשכח כדורים הם במגירה העליונה ימנית, קופסה כחולה.”
טרקה את הדלת.
***
הגט נמשך כחצי שנה. הדירה עברה אליה; הוא השכיר חדר בשכנות, באותו רחוב צדדי, מצחיק ואירוני כאחד, אבל כך הסתדר.
החיים נבנו מחדש. הוא קנה מה שבא לו, לעיתים לחם לבן ולא שיפון כמקודם. טעם ישירות מהמקרר. הלך לישון מתי שמתחשק. לילה אחד נשאר עד אחת לצפות בסרט ישן, הרגיש שמחת ילד.
עם נעמה זה לא הלך מייד. ידעו שמתאימים, לא מיהרו כאילו הבינו שזה חשוב באמת, אין למה למהר.
באביב יצאו לדוג.
אלישע שכר חכות. נסעו ברכב של נעמה סובארו אדומה ישנה, שגמגמה בעליות. הגיעו לאגם ליד ראש פינה. נעמה לא דגה מעולם.
הם ישבו על הגדה. הבוקר היה קר, הדשא לח והוא שכח את התרמוס. שם לב לזה רק כשרצה להביא קפה.
“שכחתי את התרמוס, אוי.”
“לא נורא,” חייכה “אתה רואה את הערפל על המים?”
הערפל רחף על המים כמו נשימה, השמש עלתה.
“יפה כאן, נכון?” אמרה לה בשקט.
“הכי יפה שראיתי.”
הוא תפס ברמוז, דג קטן. נעמה קרצה: “תשחרר אותו!”
הוא שחרר.
חזרו בלי שום דבר, בוץ על הבגדים כי החליק וברגע משך אותה הם נפלו וצחקו עד שכל הברווזים נבהלו.
המעיל נלחלך.
“שטויות, העיקר היה טוב,” אמרה.
הביט בה בידה המלוכלכת, השיער הפרוע, הצחוק. הבין: זו חיים. פשוט חיים. בלי טבלת זמנים, רק בוץ וערפל.
***
נישאו בסתיו, שנה וחצי אחרי הגט. חתונה קטנה, באו ידידים, אשר מהעבודה, החברה של נעמה, יעל, כצלמת, ומיכה החתול התעלם.
החיים עם נעמה היו משוגעים וחיים. לפעמים הוציאה חצי הכנסה על צבעים, והוא התעסק שלוש שעות ברדיו ישן מהשוק, דוחה מטבח חלקיהם. היא איבדה מפתחות פעמיים בשבוע. הוא שמט כלים לסיר מדי פעם.
היו מריבות על כספים, על מברשות שנשארו להתייבש, על כלי עבודה שמצא במקפיא אף אחד לא אסף טענות, לא ניהל חשבון, תמיד מישהו ניגש ראשון לשים קומקום. זו הייתה הסימן: “נגמר.” השני הצטרף, שתו קפה.
***
תמר שמעה על החתונה מנועה. נועה תמיד ידעה הכל. אחרי הפרידה פעלה אוטומטית. הדירה נותרה נקייה, אוכל מוכן, עבדה בבנק לאומי, סגרה רבעון.
בערב הדירה גדולה מדי. לפעמים הציבה שתי כוסות תה בשגרה, מיד הסירה אחת. זה כאב.
המנהלת, נילי, תפסה אותה אחרי ישיבה.
“תמר, הכל בסדר?”
“כן.”
“משהו עובר עלייך.”
“ענייני משפחה.”
“בעל עזב?”
“הבחנת?”
“פשוט מנחשת. גם אני גרושה. עצה שלי: אל תתחילי לנקות את הדירה תנקי את הרגש. חפשי איש מקצוע.”
רצתה לומר שאינה צריכה עצות, אבל שתקה.
***
פסיכולוגית מצאה לבד, דרך אינטרנט. תחילה שתקה פגישות שלמות. בשיחה הרביעית נשאלה:
“מה הכי הפחיד אותך? לא למענו, בשבילך.”
חשבה.
“כשהוא ארז מזוודה. שלא אוכל לעצור אותו. שאין לי שליטה.”
ולמה השליטה חשובה?
“חינכו אותי שככה תשמור על הבית. אמא כך אמרה לי, ואבא עזב למרות הכל.”
השקט בקליניקה היה שונה.
“למדתי שאם משחררים, מפסידים?”
“לא בטוחה. כי כשהחזקתי חזק מדי גם הפסדתי.”
היה כואב, אבל הקלה.
***
הצטרפה לחוג יצירה במתנ”ס, כי נועה המליצה: “קחי הפסקה, יש שם אנשים טובים ותערוכה יפה.”
עבודות אקוורל שבו את לבה בשקיפות שלהן.
עמדה שם, כשהופיע גבר בגילה, מבטו חם, עיניו מחפשות.
“מעניין,” לחש לעצמו, “הצייר הותיר פינה פה הכל לבן וזה עושה את התמונה.”
הביטה באמת פינה לבנה.
“אני לא שמתי לב.”
“לא כולם ישר רואים. שמי שאול.”
“תמר.”
הוא היה מגושם: במעבר פתח המעיל, התגלו שני כפתורים קרועים.
“אתה צריך חדשה.”
“את דואגת קצת יותר מידי,” חייך. “לא אוהב קניות, תמיד דוחה.”
עמדו עוד קצת. הוא לימד נגינה בגיטרה באותו מתנ”ס, סיפר שמבקר בתערוכות כמעט כל שבוע.
“אשמח שתבואי שוב אני עולה שבוע הבא שוב.”
היא לא הבטיחה, אבל חזרה בשבוע הבא.
***
עם שאול היה מוזר אלמן, שלוש שנים לבד, עם שתי כוסות תה והרבה שיחות על כלום. פעם ניסתה לסדר אצלו ארון, רצה להתחיל לשתול סדר.
הוא אחז ידה ברוך.
“תמר, שם לי נוח.”
הביטה הוא לא כעס. פשוט הניח ידה. “סליחה, הרגל.”
“לא נורא. המטבח שלי.”
“לגמרי.”
ומאז הפסיקה לגעת בכל.
“את לא יכולה לשלוט באחר,” אמרה הפסיכולוגית. “שלוטי בעצמך זה הרבה יותר מעניין.”
הרהרה בזה.
התחילה לאפות. תמיד הקפידה על המשקל, אבל פעם נועה נתנה לה מתכון עוגת תפוחים: “תשימי קינמון לפי הטעם שלך.” עמדה תמר והתלבטה: כמה ‘לפי הטעם’? שמה הרבה, אולי יותר מדי. העוגה יצאה חמצמצה, אבל הריח היה נהדר חיסלה חצי אצל התנור.
“את פתאום אופה?” הופתעה נועה.
“מתאמנת. לא תמיד יוצא, אך יש שמחה.”
“משהו השתנה בך.”
“אולי.”
ביציאה השתררה בה פתאום תחושת חיוך סתם ככה, אל הסתיו ברחוב.
***
נפגשו אחרי שנתיים. בפארק הירקון. אלישע עם נעמה צעדו לגדה. תמר ישבה על ספסל, מחכה לשאול שיצא להביא קפה.
ראשונה הבחינה בו, הוא בחוץ שחור כחול ההוא ההוא, ליד נעמה בבגד ארוך, צוחקת ומספרת משהו, והוא צוחק איתה.
תמר סגרה את הספר.
הוא בעצמו ניגש.
“תמר. שלום.”
“שלום, אלי.”
נעמה עמדה צעד מנומס בצד לא התרחקה, אך השאירה מקום.
“נראית טוב,” אמר בכנות.
“גם אתה.”
שתקו. הסתיו תלה זהב על הדשא.
“מה שלומך?”
“טוב. אנחנו נוסעים בחודש הבא דרומה, פשוט ככה, בלי תוכנית, לראות מה יהיה.”
“ולאן בעצם?”
“לא החלטנו, זו הנקודה.”
חייכה. פנתה שאול, שצץ עם שני כוסות קפה, ושקית עם רוגלעך בולטת.
“תמר! לקחתי גם שוקולד וגם קינמון לא ידעתי מה תעדיפי, אז לקחתי שניהם!”
היא גיחכה קלות.
אלישע הביט בה.
“את מחייכת.”
“אני מחייכת,” אמרה, מופתעת.
נעמה פסעה אליהם.
“אנחנו נלך,” אמרה ברוך, “לא רוצה להפריע.”
“בסדר,” אמרה תמר בכנות.
נפרדו. הוא הנהן, היא חייכה. נעמה נופפה לשלום, מלאת טוב לב.
תמר עקבה אחרי צעדיהם. הוא אמר משהו, והיא אחזה בידו.
שאול הציע לה משני הרוגלעך.
“תקחי, תבחרי לבד.”
לקחה קינמון. אכלה. היה חמים ומתוק.
הפארק רעש בעלים, מרחוק צחקו ילדים, עננים הלכו בשמיים לאט.
תמר ישבה, אכלה וחשבה בליבה: אולי ידעתי לנהל, אבל לא ידעתי לאהוב. אם הוא לא היה עוזב, לעולם לא הייתי לומדת את זה.
שאול התיישב לידה, שלף רוגלך שוקולד שלא אוהב.
“תרצי?” חייך באשמה.
לקחה ממנו.
“בשמחה.”
