הבעלים החדש של הקוטג’ “נשהב לנו בקוטג’ כל הקיץ”, הכריז האח.
איבדתי כמעט את מילת הפועל שלי. לא! אין לי סבלנות לאורחים הלא מוזמנים; הגיע זמן לגרש אותם.
כאשר שלפתי מהתא מאחורי הרכב שקיות של שתילים, הלך עליי תחושת השקט המוכרת. הקטנה שלי של ירק, חצי דונם של שקט. אבל משהו היה מוטעה. מרחף מעבר לגדר צלילים של מוזיקת חסידי, ובשער קפצתי פנימה. המנעול שבור, קיבל מעצבות כאילו נחתך עם בשר.
מה זה? נזעקתי, מזדקרת את השער.
התמונה שנפרצה לפני עיניי הייתה יותר מתסריט של סרט אימה למגדלים. במנדלה שלי מתרכזה סיגלית, אשתי של האח, ובמקביל “מלכת השיזפת של השולחנות”. בידה יין ורוד, וביד השנייה טלפון. היא לבשה את חליפת הפיג’מה שלי, אותה פיג’מת בקיץ שנקנתה לי על ידי חברה לכבוד יום הולדת ארבעים וחמישה. על האש שלי מבעבע משהו ומשחרר עשן.
אהרון! קולי חצץ עד שהפרחים מהתפוח נפל על העץ הקרוב.
האח יצא מבית, מחזיק במזמרות הגינה שלי. חולצתו עם הכיתוב “רוצה בירה ולחם” חבקה את בטנו במרקם מרמז.
הוי, תמר! חייך, כאילו זה נורמלי לשבור בית של אחר. החלטנו לעשות הפתעה.
שברת את המנעול? הנחתי את השקיות לאדמה.
למה אתה מייד אומר שבור? אחי גרד במצח, מבטא איזושהי מבוכה. הוא פשוט נפל.
מתוך השיח קפץ מישהו במכנסיים כתומים.
דודה תמר! יש לנו רשת? נצוד לזרועות הערב!
היה זה יובל, הנכד הבכור, או אולי עדן לא זוכרת בדיוק.
אתם שברתם את הבית שלי? אמרתי כל מילה בנפרד, כמו בקורס ניהול כעסים.
אה, תמר, את הגיעה! קראה סיגלית, קמה בזהירות מהמנדלה.
החליפה נפתחה והציגה את רגליה המשוחמות.
באנו לשחרר חיים למקום הזה!
סיגלית, את במעיל שלי, גררתי בקושי.
הוא כה רך! היא ליטפה את הלפת, כאילו הוא קו תחרה. למה הוא תלוי? צריך ללבוש אותו!
מצד הבית נשמע רעש וקריאות דרך החלונות הפתוחים.
הנכדים שלי משמידים ספרים?! זיהיתי מיד את הקול.
זה היה ערימת ספרי אגתה כריסטי שהשארתי בקוטג’ לקריאה נעימה, אשר נפל מהמדפים.
הילדים שיחקו, הגיב אהרון, משתרח. בנו מצור. סימבולי, אם תרצי.
סימבולי? הרמתי גבה. והסימבול הבא הוא שביקשתי שלא תבואו בלי ההזמנה שלי. במיוחד אחרי שבפעם הקודמת הבעתם את האח על האש!
הנר נפל מעצמו, היה לנו ערב רומנטי! התנצל אהרון מייד. ובכן, זה היה לפני שנה. גדלנו כאנשים!
כן, כן, קידמה סיגלית. עכשיו אני מתעסקת בפסיכולוגיה. ויודעת? הבעותיך עם האח משקפות פצעים ילדותיים!
עצמי עיניים וסכמתי עד עשר. לא עזר. המשכתי עד עשרים.
אספו חפצים ונסו, אמרתי כמה שיותר רגועה. עכשיו.
אבל רק הגענו! קרא אהרון. והבשר
השאירו את הבשר ונסו ללכת, הפניתי את פני אל הרכב. ובדקו אם לקחתם בטעות את המזלגות הכסופות שלי.
המזלגות שלנו הן שלך! קרא אהרון אחרי. אפילו המתכת לא אמיתית!
קפצתי למכונית, הושעתה והמנוע רץ. ידיי רעדו מכעס.
***
לאחר שגרשתי את האורחים, משכתי לעצמי כוס תה חזק עם שוקולד והזמן דמעות, לעזאזל.
שבע שנים חיכיתי כמו עול, חיסכתי כל שקל ובסופו של דבר קניתי את הקוטג’ החלומי. שם נטעתי רוזמרין, שתיתי קפה מכלי של סבתא, ועבדתי בחלקות. והכי חשוב זה היה מקומי, לא שלנו עם וודיק, ולא משפחתי. שלי. נקודה.
הפלאפון צלצל קול אמא, גלינא יצחק, מנהלת משא ומתן מקצועית עם תעודת “הכל בשביל הילדים”.
תמר שלי, למה הרגשתי עם האח? שאלתי.
אה, הם שברו את הבית שלי.
אולי המנעול היה רע?
המנעול היה שבור לגמרי.
תמר, האח הוא… קול אמא נרמז בגורל. הוא חווה קושי, ואת מרגישה? אהרון הוא האח שלך, הנשמה היחידה בעולם!
אם הוא הנשמה היחידה, אז אני בטח אתאיסטית, חזרתי. הם הרסו הכול. סיגלית מתהפכת במעילי, הספרים שלי נהיים מצורים.
הם רק ילדים, תמיד מחפשים בעיות.
בתרופה של שתים עשרה, הם וורברים קטנים!
אמא נאנחה.
טוב, טוב, הבנתי! אינך אוהבת את הנכדים, עצרה לתקופה תיאטרלית. ואת האח. אותי. בכלל אף אחד.
הצלצול נקטע. זה היה מהלך קלאסי של אמא: כשמתקשה עם עובדות, תוקפת ברגש ובאש האבולוציונית.
אמא, אלך לישון, אמרתי עייפה. מחר עבודה.
תחשבי על זה, תמר, הם המשפחה. והאם זה פוגע בך?
לחצתי “כיבוי” והשתמשתי במרגיע על הספה. במוחי רק מחשבה אחת: מה עוד צריך האח לעשות כדי שאמא תעמוד לצידי פעם אחת?
***
אהרון לא ויתר, היה חזק יותר משח. שלח: “אולי נלך לכל הקיץ לקוטג’? סיגלית כאן, הילדים טוב”.
הנחתי בטלפון, מלקקה קפה בלי סוכר, כדי לחוש את המרירות במלואה.
כל קיץ? כל הקיץ? שלושה חודשים?!
רציתי להתקשר לאהרון ולומר כל מה שמסתתר במוחי לגבי הוא, סיגלית וצעיריהם.
תמר, תתארחי, אמרתי בקול רם לעצמי. את מבוגרת, אישה אחראית. את יודעת לפתור בעיות.
הפכתי מבט למראה, לקחתי את הטלפון.
אהרון, אתה רציני לגבי כל הקיץ? שאלתי כשענה.
ומה? קולה של אחי נשמעה רגועה, כאילו הוא שוכב במיטה. במיטה שלי!
את לא מתנגדת? את טובה.
טוב, אבל איני טיפשה, השבתי. זה קוטג’ שלי.
שמעה, את מוזרה, אמר אהרון. מה ההבדל? אנחנו שומרים על האזור בשבילך.
טוב שמרת את הכרחים כשסיגלית גזמה אותם לחברה.
ומה? הוא נענע ראשו בתמימות. החברה שמחה.
נשפתי עמוק, נשפתי. ספירת עד עשר, עד מאה. לא עזר.
סיגלית רוצה לומר לך משהו! הוסיף אהרון בחיוך.
קול נשמע במיקרופון.
תמר! קראה סיגלית בקול מתוק כאילו מנסה למכור לי שואב אבק במחיר של שני משכורות. הבנים מרוצים בקוטג’, הילדים נושמים אוויר נקי. תשתפי ותהיי דודה טובה!
סיגלית, דיברתי בנינוחות, כמו שמסביר לילד למה אסור לאכול חול. זה קוטג’ פרטי שלי. אתם כאן ללא רשות. אם הייתם שואלים, אולי הייתי מרשה.
רואה? אם הייתי מרשה, זה היה בסדר.
הבנתי שהשיחה עם אותה דמות, שנקשרה למקרה בטעות, תמותה.
בסדר, אמרתי בקול רוגע מדומה. תיהנו.
תמר, נגעת? חזר אהרון פתאום, נדהם.
לא, חייכתי, הוא לא ראה. הולכת לפתור בעיה.
***
במשרד הנדל”ן ריח הקפה והייאוש. הפחד הלך בעיקר ממני. וקפה נפל על השולחן ליד גברת עטופה, שמפנה תמונות של הקוטג’ בטאבלט.
בטוחה שאת רוצה למכור? שאלה, מביטה בי בעיון. ביקוש למקומות כאלה גבוה.
בהחלט, הרמתי גבה, כאילו הצוואר נמתח. מהר יותר, יותר טוב.
היא הרימה גבה במופת.
למה את ממהרת?
משאירה משא כבד, הסברתי בחיוך של סבלנות. יש לי יעדים חדשים בחיים.
כמו לזרוק את האח מהחיים? חשבתי לעצמי.
הקוטג’ טוב, היא גררה אצבע על המסך. יש עניין. כבר מצאתי קונה פוטנציאלי.
נשפתי הקלה הכל הלך כמו שעון.
***
הקונה העתידי של הקוטג’ רצה לחייך. יצחק כהן, גבר באמצע שנות החמישים, בעל משקל של אריה, מבט שמקרר כל קיץ. הוא הסתכל על התמונות, שאל שלושה שאלותהכול ענייניוהנה ראש נענע:
קונים.
לא רוצה לראות את האזור בעצמך? שאלתי בתמיהה.
אני בוטח בתמונות, ובאמת שלך, השיב כתפיו. וביושרה שלך.
הייתי קצת מודאגת.
מבינה יש אנשים שמגיעים… לפעמים.
בעיה? הוא חייך, עיניו ללא שינוי.
לא משפטי, נדנדה ראשי. פשוט אפשר להרגיש מבוכה.
זה לא משנה לי, אמר. קונה נכס, לא קרובי משפחה. מתי נחתום?
הסכמנו לשבת ביום שבת הקרוב. באותו יום אהרון תכנן פיקניק ענק לשכנים.
הוא, כמובן, לא אמר לי. שמועות הגיעו דרך אמא. כנראה היה מתכנן שוב להתריס את המנעול ולהפתיע בפתאומיות.
נראה, אחי, מי יפתיע מי! חשבתי.
***
כאשר הגענו, המקום רועם כמו כוורת. מכוניות שכנים, בריכת אוויר על הדשא, מוזיקה, על האש, צעקות ילדים. חגיגה של החיים.
כאן תמיד כך? שאל יצחק, יורד מרכב שטח שחור.
רק כשאח מגיע, נשפתי.
עברנו את השער, והראשונה שראתה אותנו הייתה סיגלית, יוצאת מהבית עם קערת סלט ענקית.
תמר! קראה. לא חיכינו לך!
תוכנית השתנתה, חייכתי. תכירי, זה יצחק כהן. ויוסף אלימלך, עורך דין.
נעים מאוד! פרצה סיגלית בחיוך רחב. אתם חברים של תמר? או
הקשתה קריצה.
משהו יותר?
אני הבעלים החדש של הקוטג’, אמר יצחק בקול רגוע.
סיגלית נדהמה, קערה בידה.
מה אומר “בעלים”?
משמעות הדבר, גב’ קרמן מכרה את הקרקע לגב’ סוקולוב. הנה כל המסמכים.
הוא טיפטף בתיק.
אבל איך סיגלית הפכה לצבועה.
אהרון! קרא ממאחורי המנגל (שלי!) ברגע שנחשף. לבוש אפו, מקל במנגל, מבט של שליט על החיים.
תמר! קרא בהתלהבות. חשבנו שכבר נשלנו!
הייתי משטה, אם יכולתי, נזעקתי.
אהרון, תמר מכרה! קראה סיגלית.
אהרון פקח את היד על המקל.
מה?
מכרתי, חזרתי לאט. יצחק כהן הוא הבעלים החדש. והעו”ד כאן כדי לסגור את העסקה רשמית.
ציפיתי לצעקות, האשמות. אהרון הוריד את היד ושאל בקול שקט:
למה?
שאלת פתע.
כי נכנסת לקוטג’ בלי רשות, עניתי. כי אתה מתנהג כאילו כל שלי זה אוטומטית שלך. זה מציק לי! עדיף לשחרר את הקונפליקט הזה.
ומה עכשיו? שאל אהרון, מבטו למטה.
עכשיו אורזו ונסו, נקטע יצחק. היום, עכשיו. זה נכס פרטי.
אבל תכננו לחיות כאן כל הקיץ! נאנחה סיגלית. יש לנו אפילו אוהל!
קחו אותו איתכם, ענה הבעלים החדש. לא אוהב אורחים.
אהרון נפל במגף, זרק אותו על הדשא:
זו הייתה מלכודת! כל פעם בואנו כאן, חפרנו בקטעים אנשים רגילים מטסים לבירדס, ולא לחפור בגינות!
מצוין, חייכתי. טוסו לבירדס.
את את אהרון חיפש מילים. את אכזרית! זה הקן המשפחתי שלנו!
מאיפה זה בא? שלפתי ידיים. קניתי אותו במו, ההשקעה שלך הייתה רק “למה הקוטג’?”
סיגלית אחזה באהרון במרפק:
בואו. כאן הכל ברור.
ואז פניתה אלי:
תתחרטי על זה, תמר.
איני מתחרטת, חייכתי. ולא אפגע בך אם לא אראה איך אתם ממירים את הגינה לשדה קרב.
באותו רגע צצו נכדים, אחריהם כמה ילדים משכנים.
דודה תמר! צעק סוני (או יובל?). קפצנו על ספה כמו על קפיץ!
על ספה? כמעט חנקתי. מה אתם, משוגעים?
די, חתם יצחק. אני מזמין משטרה. חצי שעה לארוז ולצאת.
הוא שלף טלפון, לחץ על חוגה. הפחד על פני אהרון ואשתו היה פרס למוטיבציה שלי אחרי שנים של סבלנות.
***
תמר, מותק, איך את? שאלו אמא, גלינא, יושבת על השולחן במטבח, מביטה בי בחשש. מצטערת?
לא, אמא. בכלל לא מצטערת, עניתי בכנות.
האח עדיין כועס, היא נאנחה.
הוא ישרוד, השבתי. יש לו כישרון להצדיק את עצמו בכל מצב.
חוכך, אחרי שנים של סערות ומשברים, מצאתי שלווה של אמיתית בחיק הגן החדש שלי.
