לכל גבר יש את הסודות הקטנים שלו. יש שמטמין שקלים בגרב, יש שממציא סיפורים על ישיבת צוות מאוחרת. ואלירן ברק, הוא פשוט תמיד הניח את הטלפון שלו עם המסך כלפי מטה.
בכל מקום על השולחן במטבח, על השידה בלילה, במסעדה, אצל ההורים שלו בכפר שמריהו תמיד המסך כלפי מטה.
יעל שמה לב לזה רק אחרי זמן. בהתחלה פשוט נתנה לזה לחלוף. אחרי זה התעכבה, ואז החליטה לא לחשוב על זה כי זה כאב מדי. זה מנגנון הגנה נשי, להדחיק דאגה כל עוד אפשר.
הנישואים שלהם היו סבירים. לא התלהבות גדולה, אבל גם בלי צעקות. אלירן עבד, יעל עבדה, בשבתות קניות, סדרה בטלוויזיה, לפעמים חברים החברים הם דוד ואלה. דוד היה החבר הכי טוב של אלירן מהצבא, ואלה אשתו, צבעונית ורעשנית, תמיד משדרת ביטחון עצמי. יעל לפעמים התעייפה ממנה, אבל לא נתנה לזה לצאת החוצה.
הכול היה רגיל. לולא הטלפון שלו.
יעל ראתה אותו הופך את המכשיר כל פעם מחדש. ותמיד חשבה שיהיה. אולי זו סתם הרגל.
יום אחד, כשהושיטה יד למלח, הטלפון החליק, נפל על הכסא והפעם נחת עם המסך כלפי מעלה.
אלירן הספיק לכסות אותו ביד לפני שהיא הבינה מה ראתה.
“סליחה,” אמרה יעל בעדינות.
“הכול טוב,” ענה בקרירות.
ואז המשיכו, בדיוק כמו שאנשים עושים כשמשהו כן קרה.
יעל הייתה בחורה חכמה זה בדיוק מה שהפך הכול להיות מסובך יותר.
חכמה לא עושה סצנה על טלפון. חכמה עוקבת, מאחסנת נתונים, ובעיקר שותקת כל עוד הסיבות עוד סבירות. וכך עשתה חודשים. הטבלה בראשה תפחה.
עובדה ראשונה: אלירן נשאר יותר בעבודה. פעם שמונה בערב היה השיא; עכשיו לפעמים תשע, עשר, פעם אחת גם אחת עשרה. תמיד תירוץ: רבעון, דוח, לקוח מחיפה.
עובדה שנייה: הוא נראה מנותק. מסתכל בטלוויזיה ולא באמת רואה. מגיב באיחור. כמו חיבור גרוע לוויפי.
עובדה שלישית: המתח כשהטלפון מצלצל ודוד על הקו.
זה כבר עניין מעניין כאילו שדוד, החבר מאז תמיד, פתאום הפך לטאבו. יעל שמה לב שאלירן התאמץ להסתיר, הביא את הטלפון, ענה מהר ואחר כך ממלמל לעצמו.
פעם אחת שאלה:
“הכול בסדר אתכם?”
“כן, מה פתאום?”
“אתה מגיב מוזר לשיחות איתו.”
“מדמיינת,” ענה ואז בדק את הטלפון.
אלה התקשרה יום רביעי בלילה, סתם להתעדכן ולרכל. הן נהגו לדבר ככה לפעמים על כלום, עם כוס תה, בלי הבעלים. אלה, בלונדינית, אנרגטית, כזאת שכל מקום נהיה רעש כשהיא שם.
“נו, מה קורה אצלכם?”
“הכול רגיל. אלירן שוב מאחר.”
“אז מה, עבודה,” ענתה אלה קצת מהר מדי.
שבוע אחר כך, כולם נפגשו אצל יעל בשישי. דוד ואלה הביאו בקבוק יין ועוגה, אלירן עמד במטבח והתחזה למי שמאושר. יעל ערכה את השולחן ושתקה, תוך כדי צפייה.
הייתה שתיקה מוזרה בין אלירן ואלה. שניים שתמיד היו משוחחים חופשי, עכשיו נמנעים אפילו ממבטים.
דוד דיבר בקול עייף על המשרד. יעל תהתה הוא יודע? או מעמיד פנים? או לא יודע? או אולי זו רק היא.
אחר כך, כשהלכו, שאל אלירן:
“למה את כזאת שקטה?”
“עייפה.”
“תשני מוקדם.”
“כן,” הנהנה יעל.
היא שכבה מביטה בתקרה. מעבר לקיר הטלוויזיה פעלה חרישית. אלירן נשאר ער בלילה, והטלפון על השידה שלו, הפוך.
יעל הסתובבה לקיר. עדיין נתנה צ’אנס לסיבות הגיוניות.
בשבת אלירן “נסע לטסט”, כך הסביר שלוש שעות.
יעל שתתה קפה, קראה עיתון והחליטה לסדר. טאטוא, אבק, סידור מדפים ואז בסלון, על הספה, הטלפון.
הפעם עם המסך כלפי מעלה.
הוא שכח!
שלוש שנים לא קרה שהוא שכח. יכול לשכוח מפתחות, ארנק, פעם שכח מעיל במשרד וחזר מהעיר הבה”דים רק עם חולצה אבל טלפון? לא.
יעל עמדה רגע, מטלית בידה.
הטלפון האיר. סתם, הודעה על המסך.
יעל אף פעם לא בדקה אותו. לא מתוך אמון עיוור, פשוט כי האמינה בפרטיות. עיקרון. עיקרון לא רע, שנוח כמעט לכולם חוץ ממנה.
את ההודעה את שורת הטקסט היא לא קראה.
אבל התמונה של השולח, סמל בוואטסאפ, הופיעה במעגל קטן. פנים מוכרות. חיוך כהה שפתיים.
אלה.
יעל הסתכלה על המעגל הקטן, שניות ארוכות. עד שהמסך כבה.
היא הלכה והביאה כוס מים, הלב פועם בחזה.
אלה. אשתו של דוד. החברהבמרכאותמהקבוצה, זו שאת יודעת מתי יש לה יומולדת 22 במרץ ושהיא רגישה ללחם. יעל אפילו קנתה לה מטעמים לפסח.
והנה, עוד הודעה. שוב המסך דולק, ושוב היא מתאפקת לא לקרוא.
כי אם תקרא, הכול יישבר לתמיד. כל עוד לא קראה יש תקווה קלושה, שאלה כותבת על משהו תמים, על הילדים אולי, או רוצה להתייעץ. טעות במספר אין פה בוואטסאפ יש שמות.
הלב ידע שזה לא זה.
יעל התיישבה על הספה ליד המכשיר. הביטה בו. הטלפון שתק וזהו, יודע שעדיף לא לדבר.
בראשה החלו להסתדר העובדות מחדש: האיחורים, ההסחות, העצבות, המתח בשיחות עם דוד, הזווית ההיא בערב שישי, ואיך אלה מתנצלת מהר מדי.
הכול היה ברור. אלה הייתה הסיבה.
יעל פשוט ישבה, מרגישה איך בתוכה משהו זז ומחליף מקום לאט, אך בלב שלם.
דוד חברו הטוב של אלירן עשרים שנים.
האם הוא לא יודע? או בתוך אותו סוד? אולי חושד ועושה עצמו כאילו לא? אולי, בדיוק כמו יעל, מעדיף לשתוק עד שהמציאות תרמוס אותו.
דלת הבניין טרקה. צעדים במדרגות.
אלירן חזר מוקדם, טסט כנראה נגמר מהר. או שפתאום נזכר בטלפון.
יעל לא קמה, נשארה לשבת.
אלירן נכנס. ראה אותה. ואז ראה את הטלפון לצידה. לרגע חצי שניה פניו התרככו. יעל עקבה שלושה חודשים אחרי כל הבעה שלו.
“שכחתי,” אמר עם מבט צדדי, כאילו משהו רגיל מאד.
“כן, שמתי לב,” ענתה.
נכנסה למטבח, שתתה את כוס המים שהכינה לפני שעה.
מאחריה היה שקט.
“יעל,” קרא אלירן.
“לא עכשיו,” אמרה בקור. “אני עוד לא מסוגלת.”
וזה היה כל כך נכון. היא לא הייתה מסוגלת לדבר, לא לשבור כלום, לא לבכות, לא לשמוע תירוצים שאין להם עוד טעם. היא הייתה מוכנה רק למה שכבר ידעה. וזה, בעצם, הספיק לה.
השיחה התנהלה במוצאי שבת. בלי בכי, בלי צלחות באוויר, בלי הצגות. פשוט ישבו במטבח. אלירן פתח, אולי רק חיכה שתשאל, והתייאש.
“אני לא יודע איך להסביר,” לחש.
“אתה לא צריך להסביר,” ענתה בקור רוח. “הבנתי מהתמונה.”
הוא שתק הרבה זמן. בסוף שאל:
“את ידעת?”
“ניחשתי. כל פעם נתתי הסבר אחר.”
“ומה עכשיו?”
“אני לא יודעת מה איתך. לי, נראה שצריך לחשוב על גירושין.”
אלה שמעה עוד באותו ערב יעל התקשרה. זה היה השיח הכי קצר שהיה להן.
“אלה, אני יודעת. אין צורך להסביר. תחליטי אם את אומרת לדוד, זה ביניכם. אל תתקשרי יותר.”
היה שקט על הקו. אולי “יעל…” קצר, ואז יעל ניתקה.
דוד שמע יום למחרת. איך יעל לא שאלה, לא רצתה לדעת. אלירן חזר הביתה, עיניים כבויות, ישב בכורסה, גומע חלל, ולחש:
“דוד התקשר.”
“ברור,” ענתה יעל.
וזהו. לא נשאר כלום להגיד.
שלוש שנות נישואים. עשרים שנות חברות. סמל קטן עם חיוך לא לה ויש שני בתים שקרסו בשקט, בלי מהומה, כמו דומינו.
יעל ארזה בשבוע שלאחר מכן: ספרים, בגדים, כמה כלים, שטיח ישן שהיה שלה עוד בנווה צדק. אלירן ישב בסלון, שינה תנוחה מדי פעם.
בצאתה עצרה בדלת. הטלפון שוב היה על השולחן.
הפעם בלי לחשוב המסך כלפי מטה.
יעל יצאה וסגרה אחריה בשקט.
