לכל גבר יש את הסודות שלו. יש מי שמחביא קצת כסף בגרב, יש מי שמספר סיפורי דיג שמעולם לא התרחשו. אבל עידו אברמוב תמיד מניח את הנייד שלו עם המסך כלפי מטה.
בכל מקום ובכל זמן. על שולחן המטבח מסך כלפי מטה. על השידה ליד המיטה מסך כלפי מטה. בבית קפה, אצל ההורים במושב תמיד הפוך.
הילה לא שמה לב לכך מיד. בהתחלה רק קלטה, אחר כך התחילה להרהר בזה. בסוף העדיפה שלא לחשוב, כי המחשבות כאבו. זו דרכן של נשים להתמודד עם דאגות להדחיק אותן עד שהן מנפצות את הדלת.
הנישואים שלהם נראו רגילים. בלי סערות, אבל גם בלי צעקות. עידו עבד, גם הילה עבדה. בסופי שבוע סיבוב בקניון, סדרה, לפעמים יצאו לארח או להתארח. החברים הקבועים ירון ונעמה. ירון היה החבר הכי טוב של עידו מימי הצבא. נעמה אשתו. בולטת, קולנית, תמיד בטוחה בעצמה. לפעמים הביטחון הזה העייף את הילה, אבל למדה להסתיר.
הכל התנהל כרגיל. חוץ מהטלפון.
הילה ראתה שוב ושוב את המסך ההפוך. תמיד אמרה לעצמה שירגיש בנוח. אולי זו פשוט הרגל.
עד שיום אחד, כשניסתה להשיג את המלח מהשולחן, הזיזה בטעות את הטלפון. הוא התהפך. הפעם המסך כלפי מעלה.
עידו זינק בידו, הספיק להניח לכף ידו לפני שהילה יכלה להבחין במשהו.
“סליחה,” התנצלה הילה.
“הכל בסדר,” ענה.
שניהם העמידו פנים ששום דבר לא קרה. כי זה בדיוק מה שעושים כשמשהו קורה.
הילה תמיד נחשבה לאישה חכמה. אולי אפילו מדי חכמה זה המקור לכל הצרות שלה.
בחורה חכמה לא פותחת חזית בגלל טלפון. היא אוספת עובדות ועכשיו, הראש שלה כבר הציף טבלאות: טור של עובדות, טור של הסברים. כל עוד יש הסבר מתקבל על הדעת שותקת.
חודשים הילה שמרה על שתיקה, בעוד טבלת העובדות מתמלאת עוד ועוד.
עובדה ראשונה: עידו החל לאחר יותר הביתה. פעם זה קרה, אבל מקסימום עד שמונה. עכשיו מגיע גם בתשע, לפעמים חצי עשר, פעם אחת אפילו אחת-עשרה. התירוץ תמיד זהה: סוף רבעון, דוח, לקוח מתל אביב.
עובדה שנייה: עידו הפך מפוזר, נעלם. בוהה בטלוויזיה בלי לקלוט. עונה אחרי השהיה של כמה שניות, כאילו יש תקלה ברשת.
עובדה שלישית: עידו מתקשח כשהטלפון של ירון מצלצל.
פה זה נעשה מעניין. ירון חברו הטוב תמיד שמח להיענות לשיחות, לפעמים יוצא למרפסת לדבר חצי שעה, חוזר מרוצה. עכשיו מבט חטוף בטלפון, משהו משתנה בפניו של עידו. קשה להבחין, אבל הילה שמה לב.
פעם אחת שאלה אותו:
“הכל בסדר בינך לבין ירון?”
“הכל בסדר. למה?”
“נראה כאילו משהו מוזר עם השיחות שלך איתו.”
“נראה לך,” ענה עידו והרים שוב את הנייד.
נעמה, אשתו של ירון, התקשרה יום רביעי בערב. ככה סתם, לשיחה קלילה. לפעמים היו השיחות האלה רק הנשים, בלי הבעלים. כוס תה, דיבורים של כלום. נעמה שלא דופקת חשבון, צוחקת בקול, מלאה חיים.
“מה אצלכם?” שאלה נעמה.
“כרגיל. עידו שוב מתעכב.”
“נו, עבודה.” השיבה נעמה מהר מדי, אפילו הילה הרגישה.
בשבוע הבא נפגשו כל הארבעה, כמו בכל יום שישי בערב אצל הילה. ירון ונעמה הביאו יין, עידו טרח על הבשר במטבח, צוחק כאילו החיים דבש. הילה פרשה את השולחן, תוך שהיא מתבוננת.
משהו מוזר היה בין עידו לנעמה.
שניים שנהגו לשוחח בקלות פתאום מתעלמים, נמנעים, אפילו לא דורכים אחד לשני על השיחות.
ירון לגם מהיין, סיפר על העבודה. הקול שקט, העיניים עייפות. הילה הביטה בו ותהתה: האם הוא יודע. ואולי לא. אולי מרגיש, ושותק, כי הוא חכם.
“למה את כל כך שקטה?” שאל עידו כשהאורחים הלכו.
“עייפה.”
“תלכי לישון מוקדם.”
“כן,” ענתה.
נכנסה למיטה. בוהה בתקרה. מהסלון נשמעו קולות טלוויזיה, עידו טרם עלה לישון. הנייד שלו נח על השידה שוב, מסך כלפי מטה.
הילה הסתובבה אל הקיר.
עדיין נתנה הסבר הזדמנות.
בשבת עידו אמר שהוא יוצא לטסט עם האוטו, שלוש שעות לא היה בבית.
הילה שתתה קפה, קראה עיתון, אחר כך התחילה לנקות. עברה עם שואב אבק וסמרטוט, ניסתה לארגן פה ושם. בסלון, על הספה, ראתה את הטלפון.
שוכב על הכרית הפעם, עם מסך כלפי מעלה.
שכח אותו!
שלוש שנים עידו לא שכח אף פעם את הנייד. לקח אותו גם לשירותים. מפתחות, ארנק הכל יכול להישכח, אבל את הנייד לעולם לא.
הילה נעמדה, סמרטוט בידה.
המסך נדלק. הודעה הופיעה רק כמה מילים. הילה מעולם לא קראה הודעות של עידו. זה לא קשור לאמון; האמינה שלכל אחד מותר מעט פרטיות. היה לה עקרון כזה. שכיום ברור לה עד כמה היה נח בעיקר לאחרים.
הפעם, העיניים שלה קלטו את התמונה של איש הקשר.
סמל עגול קטן, בדיוק כמו בוואטסאפ. פנים נשיות, שער כהה, חיוך.
הילה הכירה את החיוך הזה היטב. נעמה.
היא עמדה ובהתה בתמונה הקטנה עם פניה של נעמה. שניות ארוכות. ואז המסך החשיך. הילה נשארה דוממת.
נכנסה למטבח. מזגה מים.
נעמה. אשתו של ירון. במידת מה חברה לפחות בכמה שחברות של נשות חברים יכולות להיות. ישבו יחד בשישי, ידעה על אלרגיה שלה לתפוזים, יום הולדת עשרים ושניים במרץ, תמיד הביאו מתנה זוגית.
גם בשנה שעברה.
הילה חזרה לסלון. מסך הטלפון שוב נדלק הודעה נוספת. מסך נדלק ונדמע שוב.
היא לא קראה גם הפעם.
הילה ידעה אם תפתח ותציץ, יהרס משהו סופית. כל עוד לא פתחה, יש סיכוי קטן שהכל תמים. אולי ברכה, בירור על ירון, אולי סתם טעות. אף שבוואטסאפ לא טועים במספר. יש שם ברור.
ברור לה שזה לא זה.
נשענה על הספה, הסתכלה על המכשיר. הוא שכב ושתק, כמו מי שיודע המון ובוחר שלא לחשוף דבר.
במוחה התחילו להתחבר הפיסות: איחורים בעבודה, בלבול, עצבנות בכל פעם שירון התקשר, הערב ההוא שכולם נפגשו עידו ונעמה בקושי החליפו מילה, מי שראה הבין. וערב אחר, בו נעמה חיפתה במהירות רבה מדי.
היא ידעה. נעמה ידעה כי היא הסיבה.
הרגישה דברים נעים לאט בתוכה, מסודרים מחדש.
ירון חברו של עידו עשרים שנה.
האם הוא באמת לא ידע? או שידע, שתק, כמו שהיא שתקה? חכם מדי בשביל לשבור שתיקה.
טריקת דלת בכניסה. צעדים במדרגות.
עידו חזר מוקדם מהצפוי אולי הטסט היה מהיר, או אולי נזכר בטלפון.
היא נשארה בסלון.
עידו נכנס, ראה אותה, ראה את הנייד לצידה. הפנים שלו השתנו בקושי ניכר, לרגע קצר. אבל הילה כבר שלושה חודשים מתבוננת היטב.
“שכחתי,” אמר, כאילו זה הדבר הפשוט ביותר.
“כן,” ענתה. “אני רואה.”
קמה, עברה על פניו למטבח. שתתה את כוס המים השנייה.
מאחוריה שקט מוחלט.
“הילה,” קרא.
“לא עכשיו,” השיבה בשקט. “אני לא מוכנה לזה.”
וזו הייתה אמת. לא רצתה שיחה, לא ויכוח, לא בכי, לא הסבר שעוד מעט יהיה חסר משמעות. רצתה רק לחיות את מה שכבר ידעה וזה הספיק.
הם שוחחו ביום ראשון בערב, בשקט, בלי צלחות עפות, לא כמו הסרטים שהילה שמרה בראשה ופחדה מהם. פשוט ישבו במטבח. עידו פתח, כנראה חיכה שתשאל, ויתייאש.
“אני לא יודע איך להסביר,” אמר.
“אתה לא צריך להסביר. הבנתי הכל מהסמל של נעמה.”
שתק ארוכות. אחר כך שאל:
“ידעת?”
“חיברתי רמזים. עם הסברים שונים.”
“ומה עכשיו?”
“לא יודעת מה איתך. אני צריכה לחשוב על גירושין.”
נעמה שמעה באותו ערב הילה התקשרה בעצמה. “נעמה, אני יודעת. אין צורך להסביר. על ירון תעשי כרצונך, לי אל תתקשרי יותר.”
קול שקט על הקו, אחר כך “הילה…” חלוש והילה ניתקה.
ירון שמע על כך למחרת. איך גילה הילה לא התעניינה. עידו חזר בערב, ישב שותק זמן רב, ואחר כך אמר:
“ירון התקשר.”
“אוקי,” ענתה.
וזהו. לא נשאר מה לומר.
שלוש שנות נישואין. עשרים שנות חברות. תצלום קטן עם חיוך לא שייך ושני בתים מתפרקים כמו מגדל קלפים, בשקט, בלי סצינות.
שבוע לאחר מכן הילה ארזה את חפציה ספרים, בגדים, כמה כלי מטבח שהיו שלה עוד מהבית הקודם. עידו ישב בחדר הסמוך, היא שמעה אותו משנה מושב מדי פעם.
בעודה יוצאת, עצרה בדלת. הטלפון שוב נח על השולחן מסך כלפי מטה.
הילה יצאה וסגרה אחריה את הדלת.
