לכל גבר יש את הסודות שלו. אחד מחביא כסף בגרב, אחר משקר על ציד דגים. אבל נדב שטרן פשוט מניח תמיד את הטלפון עם המסך כלפי מטה.
בכל מקום. על שולחן האוכל המסך כלפי מטה. על השידה ליד המיטה, שוב למטה. בבית קפה, אצל ההורים שלו בשבת, אותו הדברהמסך מוסתר.
נועה קולטת את זה רק אחרי זמן. בהתחלה לא מתייחסת. אחר כך מתחילה לחשוב. בסוף מעדיפה להפסיק לחשוב, כי המחשבות לא נעימות. ככה אישה מתמודדת עם חרדהמדחיקה אותה, עד שכבר אי אפשר.
בסך הכול יש להם נישואים רגילים. לא התלהבות גדולה, אבל גם אין ויכוחים דרמטיים. נדב עובד, נועה עובדת. בשבתות יוצאים לקניות, רואים סדרה, לפעמים יש אורחים. האורחיםעומר ותמר. עומר חבר הילדות של נדב. תמר אשתו, צבעונית, רועשת, מלאת ביטחון עצמי, שהופך את נועה לעייפה מעט, אבל היא שומרת על פאסון.
הכול היה רגיל. חוץ מהטלפון שלו.
נועה שמה לב שכל הזמן המסך כלפי מטה. תמיד מסבירה לעצמה שזה סתם הרגל, שטויות.
עד שיום אחד היא ניגשת למלח באמצע הארוחה, מפספסת, הטלפון מחליק אל הכיסא, ונשאר פתאום עם המסך למעלה.
נדב מזנק, מכסה את המסך בכף היד.
“סליחה,” לוחשת נועה.
“הכול בסדר,” הוא עונה.
ושניהם מתנהלים כאילו כלום לא קרה. ככה זה, כשמשהו קרה.
נועה אשה חכמה. וזה בדיוק הבעיה.
אישה חכמה לא עושה סצנה בגלל טלפון. היא בוחנת, מסכמת לעצמה טבלה בראשעמודת עובדות ועמודת תירוצים. כל עוד התירוצים מחזיקים, היא שותקת.
כבר חודשים שנועה שותקת. אבל הנתונים נערמים.
עובדה ראשונה: נדב החל לאחר פעם אחר פעם בעבודה. פעם זה היה עד שמונה בערב, עכשיו מגיע גם בתשע, לפעמים כמעט בעשר, ואפילו אחת-עשרה. עילת הדגל: סוף רבעון, דוח, לקוח מחיפה.
עובדה שניה: הוא הפך למעופף, מנותק. מביט בטלוויזיה בלי לראות, עונה לשאלות בדילי, כמו בזום גרוע.
עובדה שלישיתנדב מתכווץ כשהטלפון מצלצל ועומר על הקו.
החלק הזה מוזר. עומר החבר הכי טוב, עשרים שנה הם יחד, תמיד נדב שמח לשוחח איתו, לפעמים פורש לשיחה ארוכה וחוזר מרוצה. עכשיוכשרואה שיחה מעומר, משהו בפניו משתנה. קטן, אך מורגש לנועה.
יום אחד היא שואלת אותו.
“הכול בסדר בינך לבין עומר?”
“כן, למה?”
“אתה מגיב אחרת כשאתה רואה שהוא מתקשר.”
“מדמיינת,” עונה נדב, ומיד לוקח את הטלפון ליד.
תמר, אשתו של עומר, מתקשרת אל נועה ערב אחד. סתם, לשיחה קלילה. לפעמים שתי הנשים יושבות על תה, משוחחות בלי נושא מוגדר. תמר צבעונית, קולנית, צוחקת בקולי קולות, תמיד יודעת למצוא עניין.
“מה העניינים?” היא שואלת.
“הכול רגיל. נדב שוב בעבודה עד מאוחר.”
“אה עבודה, שכחתי” עונה תמר, בטון קל מדי.
בשבוע שאחר-כך הם נפגשים ארבעתם אצל נועה, כמו בכל שישי. עומר ותמר מביאים יין ועוגה, נדב עומד במטבח עם מנגל חשמלי ועושה הצגה של גבר שבע רצון. נועה שמה לב.
בין נדב לתמר קורה משהו מוזר.
פעם היו צוחקים יחד סביב השולחן, עכשיו כאילו נמנעים לדבר בכלל, אין אפילו בדיחות אקראיות.
עומר שותה ומדבר על העבודה שלו. טון רגוע, עיניים עייפות. נועה תוהה אם הוא יודע. או שאולי לא. או אולי משחק אותה, כמו שהיא שיחקה, גם הוא איש חכם.
“ממה את שקטה כל כך?” שואל נדב אחרי שהאורחים הולכים.
“עייפה.”
“תלכי לישון מוקדם.”
“כן,” היא עונה ונכנסת למיטה, בוהה בתקרה. מהעבר השני נדב מול הטלוויזיה. הטלפון מונח על השידהמסך כלפי מטה.
נועה מפנה גב לקיר.
עדיין נותנת לתירוצים סיכוי.
במוצאי שבת נדב יוצא לטסט לאוטו. לפחות ככה הוא אומר. נעלם לשלוש שעות.
נועה מכינה קפה, קוראת משהו, אחר כך מחליטה לעשות סדר. שואב אבק, מטלית, מסדרת מדף. כשהיא מגיעה לספה בסלון, היא מוצאת את הטלפון.
שוכב על הכרית. מסך כלפי מעלה.
שכח!
שלוש שנים לא קרה שנדב שוכח טלפון. הוא שוכח מפתחות, ארנק, אפילו שכח מעיל פעם בעבודה, אבל טלפוןלא קורה.
נועה עוצרת עם המטלית ביד.
הטלפון דולק. סתם מונח שם, מואר.
היא עוזבת את המטלית, מתקרבת.
על המסך הופיעה התראה. כמה מילים. מעולם לא קראה הודעות של נדב, לא מתוך אמון מופלג אלא עיקרוןלכל אדם יש פרטיות. עיקרון טוב. רק שלא תמיד נוח לה.
היא לא קוראת את הטקסט.
אבל בתמונת יצירת הקשרהופיע עיגול קטן. תמונה של אישה, שיער כהה, חיוך.
נועה מזהה מייד את החיוך הזה. תמר.
עומדת, בוהה במסך. שנייה, שתיים, חמש. הטלפון מחשיך מחוסר פעולה. נועה לא זזה.
אחר כך הולכת למטבח. מוזגת לעצמה מים.
תמר. אשתו של עומר. “חברה”במובן של בני/בנות זוג של חברים. האנשים ששותים איתך יין בשישי, את יודעת עליהם אלרגיה לתותים ותאריך יום הולדתעשרים ושניים במרץ. נועה יודעת את זה. כל שנה נותנים לתמר מתנה ביחד.
גם בשנה שעברה.
חוזרת לסלון. שוב הודעה. המסך נדלק ונכבה.
היא לא קוראת.
מרגישה שאם תקרא, הכול ישתנה באופן בלתי הפיך. כל עוד היא לא קוראת, נשאר פתח קטן בנפששאולי זה תמים. אולי תמר מברכת למשהו, שואלת על עומר, אולי טעתה במספראבל זה דיבור במענה, לא טעות. דמויות, לא מספרים.
זה לא זהנועה יודעת.
היא מתיישבת על הספה לצידו של הטלפון. מביטה בו. הוא שותק, כמו מי שיודע הכול ומעדיף לסתום.
הכול מתחיל להסתדר, חלקים שנערמו זמן רב בראש, פתאום מתחברים: האיחורים, הבלבול, המתח בשיחות עם עומר, אותו הפסיביות בין נדב לתמר סביב אותו שולחן בשישי. וגם את המהירות בה תמר הגיבה בענייני עבודה כשהנושא עלה.
תמר ידעה. תמר היא עצמה.
נועה יושבת על הספה ומרגישה שמשהו בה זז לאט, מחליף מקום אחד למשנהו.
עומר הוא החבר הכי טוב של נדב מ-עשרים שנה.
האם גם עומר יודע? או לא? או חושד, ומעדיף לשתוק, כי גם הוא חכם.
טריקת דלת בבניין. צעדים במדרגות.
נדב חוזר מוקדםאולי הטסט היה מהיר, אולי נזכר בטלפון שנשאר מאחור.
נועה לא קמה. נשארת על הספה.
נדב נכנס, מבחין בה. רואה את הטלפון לידה. פניו משתנים, בקושי, לשנייה. אבל נועה כבר שלושה חודשים עוקבת אחרי המצוקה הזו.
“שכחתי,” הוא אומר, מהנהן אל המכשיר.
“כן,” עונה נועה. “שמתי לב.”
היא קמה. עוברת למטבח. שותה את כוס המים השנייה.
מאחוריו שקט לגמרי.
“נועה?” פונה נדב.
“לא עכשיו,” היא עונה בשקט. “אני עדיין לא מוכנה.”
וזה נכון. היא לא מוכנה לדיבורים, לצעקות, לדמעות, ולהסברים ריקים. היא מוכנה רק למה שכבר גילתה. וזה, מסתבר, מספיק.
השיחה הגדולה התרחשה במוצ”ש. בלי צעקות, בלי צלחות מתנפצות, לא הסרט שדמיינה וחששה ממנו. יושבים במטבח. נדב פותח בעצמו, כנראה חיכה שהיא תשאל ולא יכלה יותר.
“אני לא יודע איך להסביר,” הוא אומר.
“לא צריך,” עונה נועה. “הבנתי מהתמונה.”
הוא שותק הרבה. אחר כך שואל:
“ידעת?”
“חשדתי. ניתחתי מסברים שונים.”
“ומה עכשיו?”
“לא יודעת מה אתך. אני חייבת לחשוב על גירושין.”
תמר ידעה עוד באותו ערבנועה התקשרה בעצמה. זאת הייתה השיחה הכי קצרה שהייתה לה בחיים.
“תמר, אני יודעת. אין צורך בהסברים. לעומר תעדכני או שלאזה תלוי בך. אליי אל תתקשרי יותר.”
שתיקה בקו. לבסוף מילה קטועה “נועה…”נועה מנתקת.
עומר הבין למחרת. איך, נועה לא יודעת וגם לא אכפת לה. נדב חוזר הביתה כעוס, מתיישב בכורסה, מביט בנקודה אחת הרבה זמן, ואז אומר:
“עומר התקשר.”
“מובנת,” עונה נועה.
זהו. אין מה להוסיף.
שלוש שנות נישואין. עשרים שנות חברות. תמונת פרופיל אחת לא במקוםוזהו, שני בתים מתמוטטים בזהירות, בלי דרמה, בשקט מוחלט.
שבוע אחר כך, נועה אורזת חפצים: ספרים, בגדים, קצת כלי מטבח משלה. נדב יושב בחדר השני, היא שומעת אותו מעביר משקל כל כמה דקות.
בפתח היא עוצרת. הטלפון שלו על השולחן.
המסך כלפי מטה.
נועה יוצאת. סוגרת את הדלת מאחור.
