המצב הזה כל כך קלאסי ישראלי מה שנקרא סיפור שמכירים מהשכונה. התחתנתי בגיל 25, שנה אחרי כבר ילדתי בת. הכול היה בעולם מושלם בין שנינו, עד שהתחילו העניינים לחרוק. פתאום בעלי התחיל לקרוא לי עצלנית, כאילו כל מה שעשיתי זה ליהנות מחופשת לידה, ואז חזרתי לעבודה בשכר מצחיק אפילו אם הרווחתי רק קצת פחות ממנו.
יודעים איך אומרים: אחרי החתונה רואים רק את ההשפעה של החמות על הבן. הייתי צריכה להבין מהתחלה שלא הכול כוכבים ונצנצים. אבל הייתי עיוורת ובעיקר חרשת לאותות. בעלִי לא הפסיק להלל את אמא שלו. תראי אמא שלי, היה אומר, עובדת בגינה, מנהלת חשבונות, שני ילדים הסתדרה מעולה. ומה איתי? אני צריכה לעבוד במשמרות, במשרה מלאה ולדאוג לקטנה.
ניסיתי להיות חמות-על, לעזור בכל מה שאפשר ניקיתי, טיפלתי בגינה, עבדתי בבית הסבתא, אפילו שיעורי בית עשיתי עם הבת שלי כשעלתה לבית הספר. אבל הלחץ רק עלה. העבודה לא נגמרה, והמשכורת נשארה תקועה. לקחתי שעות נוספות, סבלתי בשקט, תלויה כלכלית בבעלי, והוא כמובן נצמד לקטנוניות שלו ואני עושה את עצמי לא שומעת. לא רציתי גירושין, לא חלמתי לגדל ילדה בלי אבא.
אבל הרי כל אחד יודע אם רק מאפשרים למישהו לעלות עליך, הוא כבר יעשה שם קמפינג. הסברתי לו פעם שאני מותשת מהעבודה, אין לי אוויר גם לעבודה נוספת. הוא אמר, “אז אני אשאיר לך רק את החלק מהמשכורת שלך, ואת השאר אשמור לעצמי נשמע לך הוגן?” הקשר בקושי חיושן, ואז… השבר הגדול.
הבנתי שאי אפשר להמשיך ככה. נמאס לי מהנזיפות, המוסר, וההתבטאויות המהוללות על אמא שלו. הקש ששבר את גב הגמל היה כשאמר שאם לא אמצא עבודה נורמלית, הוא עובר לאמא שלו. האמת? נדלקה לי נורה. אבל לקח לי שלוש שנים להרשות לעצמי לשלוח אותו באמת בחזרה ל”חיק האם”.
בינתיים מצאתי עבודה חדשה, דרך חברה שכר מעולה. לא נאריך במה שקרה בגירושים. התגרשנו! חילקנו דירה. היו צרחות, היו צעקות.
היום אני כבר בשקט שלי. גרה בדירה משלי עם הבת שלי. רגועה, שמחה בלי בעל על הראש.
אמנם לא כל חלום לילה התגשם, אבל יש לי עבודה שאני אוהבת ודירה מחממת. ועדיין המשפחה לוחצת, יאללה, בואי נכיר לך מישהו! חלק מהחברות בטוחות שאני מסכנה כי התגרשתי. כאילו רק גבר יציל אותי. למה אני צריכה את זה? כבר היה לי גבר… נראה לי שאני צריכה כבר לשים שלט: צעירה, יפה, לא מחפשת דייטים. מאושרת עם הבת שלי. לא רוצה להרוס שוב בזוגיות. הבעל? שימשיך להיות שמח אצל אמא שלו.לפעמים בערב, כשאני שומעת את הצחוק של הבת שלי מכרבל בספה, אני מסתכלת עליה וחושבת אולי לא חייתי את האגדה שסיפרו לי, אבל למדתי לכתוב סיפור חדש, שלי. ואולי כאן טמון האושר הפשוט: לדעת סוף סוף לאהוב את עצמי כמו שאני, בלי להרגיש אשמה ובלי להסביר לאף אחד למה זה מספיק. מי שמחפש נסיכים שיחפש. אני כבר מצאתי את הממלכה שלי, ואין לי שום כוונה להפקיד עליה את המפתחות שוב.
